Citation 1
stringlengths 9
126
| Citation 2
stringlengths 7
158
| Conection Type
stringclasses 19
values | Text 1
stringlengths 5
123
| Text 2
stringlengths 3
155
| Category 1
stringclasses 12
values | Category 2
stringclasses 15
values | Content 1
stringlengths 1
87.3k
⌀ | Content 2
stringlengths 1
141k
⌀ |
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
Nedarim 47b:4 | Rashash on Nedarim 47b:2 | commentary | Nedarim | Rashash on Nedarim | Talmud | Talmud | Rather, come and hear a proof from another mishna ( Kiddushin 56b): With regard to one who betroths a woman with fruit of orla , i.e., fruit of the first three years of a tree's growth, from which it is forbidden to benefit, she is not betrothed because the fruits have no value. Betrothal can be performed only with an object worth at least one peruta . But if he sold them and betrothed her with the money he received, she is betrothed. Evidently, replacements of a forbidden item are permitted. The Gemara responds: Here also, one should not benefit from the replacement items given in exchange for the orla ab initio , but if one did it, it is done after the fact. Replacements of an item may still be considered to be like that which grows from it ab initio . | ר"ן ד"ה ת"ש המקדש בסופו. דחליפין מותרין. נראה דצ"ל דחלופי חליפין. וכן מצאתי אח"כ בביאורי הגר"א ז"ל סי' רט"ז סק"ג. וגי' שלפנינו יש ג"כ לכוון ע"ז דר"ל דחליפין של אותן חליפין דאיירי בהו ועי' לקמן (נט ב) בר"ן ד"ה בגידולי גידולין קאמרינן: |
Nedarim 47b:5 | Ran on Nedarim 47b:5:1 | commentary | Nedarim | Ran on Nedarim | Talmud | Talmud | MISHNA: If someone says to another: I am hereby forbidden to you like an item dedicated to the Temple, then the one prohibited by the vow is prohibited from benefiting from the possessions of the one who took the vow. If someone says: You are hereby forbidden to me like an item dedicated to the Temple, then the one who took the vow is prohibited from benefiting from the possessions of the other. If he says: I am hereby forbidden to you and you are hereby forbidden to me like an item dedicated to the Temple, both are prohibited from benefiting from the possessions of the other. But it is permitted for both of them to benefit from the objects belonging to those who ascended from Babylonia, i.e., common property of the nation as a whole, which is not considered to be the property of any individual. | מתני' הריני עליך חרם - שתהא הנאתו עליו כחרם של בדק הבית ובגליל מיירי דסתם חרמים לבדק הבית (לעיל נדרים דף יח:): |
Nedarim 47b:5 | Ran on Nedarim 47b:5:2 | commentary | Nedarim | Ran on Nedarim | Talmud | Talmud | MISHNA: If someone says to another: I am hereby forbidden to you like an item dedicated to the Temple, then the one prohibited by the vow is prohibited from benefiting from the possessions of the one who took the vow. If someone says: You are hereby forbidden to me like an item dedicated to the Temple, then the one who took the vow is prohibited from benefiting from the possessions of the other. If he says: I am hereby forbidden to you and you are hereby forbidden to me like an item dedicated to the Temple, both are prohibited from benefiting from the possessions of the other. But it is permitted for both of them to benefit from the objects belonging to those who ascended from Babylonia, i.e., common property of the nation as a whole, which is not considered to be the property of any individual. | הרי את עלי - שיהא הנאת חברו עליו כחרם: |
Nedarim 47b:5 | Ran on Nedarim 47b:5:3 | commentary | Nedarim | Ran on Nedarim | Talmud | Talmud | MISHNA: If someone says to another: I am hereby forbidden to you like an item dedicated to the Temple, then the one prohibited by the vow is prohibited from benefiting from the possessions of the one who took the vow. If someone says: You are hereby forbidden to me like an item dedicated to the Temple, then the one who took the vow is prohibited from benefiting from the possessions of the other. If he says: I am hereby forbidden to you and you are hereby forbidden to me like an item dedicated to the Temple, both are prohibited from benefiting from the possessions of the other. But it is permitted for both of them to benefit from the objects belonging to those who ascended from Babylonia, i.e., common property of the nation as a whole, which is not considered to be the property of any individual. | מותרין בדבר של עולי בבל - שהפקירום עולי בבל לכל ישראל: |
Nedarim 47b:5 | Rashi on Nedarim 47b:5:1 | commentary | Nedarim | Rashi on Nedarim | Talmud | Talmud | MISHNA: If someone says to another: I am hereby forbidden to you like an item dedicated to the Temple, then the one prohibited by the vow is prohibited from benefiting from the possessions of the one who took the vow. If someone says: You are hereby forbidden to me like an item dedicated to the Temple, then the one who took the vow is prohibited from benefiting from the possessions of the other. If he says: I am hereby forbidden to you and you are hereby forbidden to me like an item dedicated to the Temple, both are prohibited from benefiting from the possessions of the other. But it is permitted for both of them to benefit from the objects belonging to those who ascended from Babylonia, i.e., common property of the nation as a whole, which is not considered to be the property of any individual. | מתני' הריני עליך חרם - נכסי יהיו עליך חרם: |
Nedarim 47b:5 | Rashi on Nedarim 47b:5:2 | commentary | Nedarim | Rashi on Nedarim | Talmud | Talmud | MISHNA: If someone says to another: I am hereby forbidden to you like an item dedicated to the Temple, then the one prohibited by the vow is prohibited from benefiting from the possessions of the one who took the vow. If someone says: You are hereby forbidden to me like an item dedicated to the Temple, then the one who took the vow is prohibited from benefiting from the possessions of the other. If he says: I am hereby forbidden to you and you are hereby forbidden to me like an item dedicated to the Temple, both are prohibited from benefiting from the possessions of the other. But it is permitted for both of them to benefit from the objects belonging to those who ascended from Babylonia, i.e., common property of the nation as a whole, which is not considered to be the property of any individual. | המודר אסור - אבל המדיר מותר: |
Nedarim 47b:5 | Tosafot on Nedarim 47b:5:1 | commentary | Nedarim | Tosafot on Nedarim | Talmud | Talmud | MISHNA: If someone says to another: I am hereby forbidden to you like an item dedicated to the Temple, then the one prohibited by the vow is prohibited from benefiting from the possessions of the one who took the vow. If someone says: You are hereby forbidden to me like an item dedicated to the Temple, then the one who took the vow is prohibited from benefiting from the possessions of the other. If he says: I am hereby forbidden to you and you are hereby forbidden to me like an item dedicated to the Temple, both are prohibited from benefiting from the possessions of the other. But it is permitted for both of them to benefit from the objects belonging to those who ascended from Babylonia, i.e., common property of the nation as a whole, which is not considered to be the property of any individual. | הריני עליך חרם המודר אסור - דהכי קאמר הרי ממוני אסור עליך: |
Nedarim 47b:5 | Tosafot on Nedarim 47b:5:2 | commentary | Nedarim | Tosafot on Nedarim | Talmud | Talmud | MISHNA: If someone says to another: I am hereby forbidden to you like an item dedicated to the Temple, then the one prohibited by the vow is prohibited from benefiting from the possessions of the one who took the vow. If someone says: You are hereby forbidden to me like an item dedicated to the Temple, then the one who took the vow is prohibited from benefiting from the possessions of the other. If he says: I am hereby forbidden to you and you are hereby forbidden to me like an item dedicated to the Temple, both are prohibited from benefiting from the possessions of the other. But it is permitted for both of them to benefit from the objects belonging to those who ascended from Babylonia, i.e., common property of the nation as a whole, which is not considered to be the property of any individual. | הרי אתה עלי חרם - הכי קאמר הרי ממונך עלי כחרם וחרם הוי הקדש דסתם חרם לבדק הבית: |
Nedarim 47b:5 | Tosafot on Nedarim 47b:5:3 | commentary | Nedarim | Tosafot on Nedarim | Talmud | Talmud | MISHNA: If someone says to another: I am hereby forbidden to you like an item dedicated to the Temple, then the one prohibited by the vow is prohibited from benefiting from the possessions of the one who took the vow. If someone says: You are hereby forbidden to me like an item dedicated to the Temple, then the one who took the vow is prohibited from benefiting from the possessions of the other. If he says: I am hereby forbidden to you and you are hereby forbidden to me like an item dedicated to the Temple, both are prohibited from benefiting from the possessions of the other. But it is permitted for both of them to benefit from the objects belonging to those who ascended from Babylonia, i.e., common property of the nation as a whole, which is not considered to be the property of any individual. | ומותרים בדברים של עולי בבל כגון בור שבאמצע הדרך שעשאוהו עולי גולה - לפי שהפקירוהו לכל ישראל ולא נתנוהו להם להיות שותפין (כך) [בו] לענין שיוכל האחד לאסור חלק חבירו: |
Nedarim 47b:5 | Shita Mekubetzet on Nedarim 47b:8 | commentary | Nedarim | Shita Mekubetzet on Nedarim | Talmud | Talmud | MISHNA: If someone says to another: I am hereby forbidden to you like an item dedicated to the Temple, then the one prohibited by the vow is prohibited from benefiting from the possessions of the one who took the vow. If someone says: You are hereby forbidden to me like an item dedicated to the Temple, then the one who took the vow is prohibited from benefiting from the possessions of the other. If he says: I am hereby forbidden to you and you are hereby forbidden to me like an item dedicated to the Temple, both are prohibited from benefiting from the possessions of the other. But it is permitted for both of them to benefit from the objects belonging to those who ascended from Babylonia, i.e., common property of the nation as a whole, which is not considered to be the property of any individual. | מתניתין הריני עליך חרם המודר אסור כלומר אותו שנאמר לו. הרי את עלי חרם הנודר אסור כלומר האומר כן הוא אסור בשל חבירו. וקא משמע לן דבלשון זה אדם אוסר לחברו כי היכי דאדם אוסר נכסיו לחברו כשאומר לו נכסי עליך קרבן דחרם דבר קדוש הוא אם החרימן לבדק הבית. וקא משמע לן נמי דלשון הריני לא משמע גופו דוקא אלא נכסיו נמי משמע. הריני עליך ואת עלי שניהם אסורין כלומר זה בזה שהרי אסר לעצמו נכסי חבירו ואסר לחבירו את שלו ושניהם מותרין בדבר של עולי בבל ואסורין בדברים של אותה העיר. איוהו דבר של עולי (מצרים) בבל כלומר של כל ישראל כגון הר הבית והעזרות והבאר שבאמצע הדרך כלומר הם הבארות שבדרך עולי רגלים ודברים אלו של כל ישראל הם. ואף על פי שיש בהן חלק לנודרים לא מיקרו נכסים דידהו הואיל ולכל ישראל חלק בהם אלא הרי הן כאלו הן של הקדש. ואלו הן דברים של אותה העיר כגון הרחבה פירוש שעושין בה שורות לאבל. והמרחץ ובית הכנסת והתיבה פירוש היא שספרי תורה מונחין בה. והספרים פירוש שכל אלו אף על פי שכל ישראל רשאין ליכנס בהן ולהשתמש בהן לתפלה ולקריאת התורה מיהו אין גופן קנוי אלא לישראל של אותה העיר תדע שאם ימכרו אותם בשבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר מכורין. הרנב"י ז"ל. בדבר של עולי בבל דהפקר היא ולא דשותפות והכי נמי תנן בשילהי פרק שני דמסכת ביצה של עולי בבל כרגלי הממלא שאין להם בעלים. |
Nedarim 47b:5 | Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 224:1 | ein mishpat / ner mitsvah | Nedarim | Shulchan Arukh, Yoreh De'ah | Talmud | Halakhah | MISHNA: If someone says to another: I am hereby forbidden to you like an item dedicated to the Temple, then the one prohibited by the vow is prohibited from benefiting from the possessions of the one who took the vow. If someone says: You are hereby forbidden to me like an item dedicated to the Temple, then the one who took the vow is prohibited from benefiting from the possessions of the other. If he says: I am hereby forbidden to you and you are hereby forbidden to me like an item dedicated to the Temple, both are prohibited from benefiting from the possessions of the other. But it is permitted for both of them to benefit from the objects belonging to those who ascended from Babylonia, i.e., common property of the nation as a whole, which is not considered to be the property of any individual. | מי שאמר נכסך עלי חרם. ובו סעיף אחד: ראובן שאמר לשמעון הריני עליך חרם או הרי אתה אסור בהנאתי ראובן מותר בהנאת שמעון ושמעון אסור בהנאת ראובן ואם אמר לשמעון הרי אתה עלי חרם ראובן אסור בהנאת שמעון ושמעון מותר בהנאת ראובן הריני עליך חרם ואתה עלי שניהם אסורין ליהנות זה מזה ומותרים בדברים שהם בשותפות לכל ישראל כמו הר הבית והעזרות ואסורין בדברים שהם בשותפות לבני אותה העיר כמו בית הכנסת והתיבה והספרים ומה תקנתם שיקנו חלקם שיש להם בו לאחר ונמצא שאין אחד מהם נהנה משל חבירו וי"א שהם מותרים בכל דבר שאין בו דין חלוקה: הגה ומי שהשאיל ביתו לבית הכנסת יש בתקנת ר' גרשון שאינו רשאי לאסרה על א' מבני הקהל אא"כ יאסרנה על כולם: (ב"י בשם א"ח וכל בו סי' קי"ו) : |
Nedarim 47b:5 | Steinsaltz on Nedarim 47b:5 | commentary | Nedarim | Steinsaltz on Nedarim | Talmud | Talmud | MISHNA: If someone says to another: I am hereby forbidden to you like an item dedicated to the Temple, then the one prohibited by the vow is prohibited from benefiting from the possessions of the one who took the vow. If someone says: You are hereby forbidden to me like an item dedicated to the Temple, then the one who took the vow is prohibited from benefiting from the possessions of the other. If he says: I am hereby forbidden to you and you are hereby forbidden to me like an item dedicated to the Temple, both are prohibited from benefiting from the possessions of the other. But it is permitted for both of them to benefit from the objects belonging to those who ascended from Babylonia, i.e., common property of the nation as a whole, which is not considered to be the property of any individual. | א משנה אם אדם אומר לחבירו "הריני עליך חרם", כלומר, כל רכושי יהיה אסור עליך כחרם — הרי המודר, כלומר חבירו, אסור ליהנות מן הנכסים. ואם אמר "הרי את עלי חרם" — הנודר אסור בנכסיו של חבירו. אם אמר "הריני עליך ואת עלי חרם " — שניהם אסורין זה בנכסי זה, ושניהם מותרין בדבר של עולי בבל, כלומר, במה שהוא רכוש כלל האומה, ואינו נחשב כחלקו של שום אדם פרטי, |
Nedarim 47b:5 | Tosafot on Nedarim 43a:2:1 | null | Nedarim | Tosafot on Nedarim | Talmud | Talmud | MISHNA: If someone says to another: I am hereby forbidden to you like an item dedicated to the Temple, then the one prohibited by the vow is prohibited from benefiting from the possessions of the one who took the vow. If someone says: You are hereby forbidden to me like an item dedicated to the Temple, then the one who took the vow is prohibited from benefiting from the possessions of the other. If he says: I am hereby forbidden to you and you are hereby forbidden to me like an item dedicated to the Temple, both are prohibited from benefiting from the possessions of the other. But it is permitted for both of them to benefit from the objects belonging to those who ascended from Babylonia, i.e., common property of the nation as a whole, which is not considered to be the property of any individual. | אמר אביי גזירה לשאול משום להשאיל למודר וכן כלהו לא ילוה הימנו גזירה שמא ילוה לו אבל - לא יקח אסור מן הדין אטו ליקח בפחות כדמפרש בזבינא מציעא ושמא יש לפרש דלא יקח בפחות קאמר דהשתא נפסד המוכר אלא משום גזירה דגזרינן אטו יקח המודר בפחות דקמתהני ליה וקשה דהא תנן (לקמן נדרים מז:) האומר הריני עליך המודר אסור וכן סוף פ' ארבע נדרים שאיני נהנה לישראל לוקח ביותר דמודר מותר ליהנות ולא מדיר ולא גזרינן דלא יהנה פן יהנה ממנו הוא ומ''ש דגזרינן לשאול אטו להשאיל ונראה להר''מ דרגילות הוא כשאדם משאיל לחבירו שחבירו משאיל לו יותר משאר דברים: |
Nedarim 47b:5 | Ran on Nedarim 43a:2:2 | null | Nedarim | Ran on Nedarim | Talmud | Talmud | MISHNA: If someone says to another: I am hereby forbidden to you like an item dedicated to the Temple, then the one prohibited by the vow is prohibited from benefiting from the possessions of the one who took the vow. If someone says: You are hereby forbidden to me like an item dedicated to the Temple, then the one who took the vow is prohibited from benefiting from the possessions of the other. If he says: I am hereby forbidden to you and you are hereby forbidden to me like an item dedicated to the Temple, both are prohibited from benefiting from the possessions of the other. But it is permitted for both of them to benefit from the objects belonging to those who ascended from Babylonia, i.e., common property of the nation as a whole, which is not considered to be the property of any individual. | אביי אמר גזירה לשאול משום להשאיל וכן כולהון גזירה - דמש''ה אסרינן נמי למכור לו אטו ליקח ממנו ואע''ג דתנן לעיל בפרק ד' נדרים (נדרים דף לא.) שאיני נהנה לישראל לוקח ביתר ומוכר בפחות שישראל נהנין לי לוקח בפחות ומוכר ביתר ואמרינן עלה בסוגיין דלעיל דכל היכא דהוי זבינא חריפא שרי מודר למכור למדיר ולא גזרינן כבר כתב הרמב''ם ז''ל דהתם כיון דמכלהו ישראל נדר לא גזרינן עלה דאי גזרינן עלה ומצריכינא ליה ליהנות לעובדי כוכבים טריחא ליה מילתא אבל כאן שאינו אסור אלא להנאת חבירו בלבד מצי למיקם עלה דמילתא וגזרינן וא''ת והא אפי' במודר הנאה מחבירו בלבד תנן לקמן בפרק השותפין (נדרים דף מז:) הריני עליך חרם המודר אסור ומשמע אבל מדיר לא ואמאי הוה ליה למיתני שניהם אסורין ומשום גזירה י''ל דלאו קושיא היא דכי גזרי' הכא ה''מ בהני בלחוד דתנינן במתני' דלא משמע להו לאינשי דליתסרו במודר הנאה ואי עביד להו מודר למדיר אתי נמי למישקל להו ממדיר אבל בהנאה גמורה כאכילת פירות וכיוצא בה ליכא למיגזר הלכך לא מצי תני שניהם אסורין: |
Nedarim 47b:5 | Ran on Nedarim 46a:8:1 | null | Nedarim | Ran on Nedarim | Talmud | Talmud | MISHNA: If someone says to another: I am hereby forbidden to you like an item dedicated to the Temple, then the one prohibited by the vow is prohibited from benefiting from the possessions of the one who took the vow. If someone says: You are hereby forbidden to me like an item dedicated to the Temple, then the one who took the vow is prohibited from benefiting from the possessions of the other. If he says: I am hereby forbidden to you and you are hereby forbidden to me like an item dedicated to the Temple, both are prohibited from benefiting from the possessions of the other. But it is permitted for both of them to benefit from the objects belonging to those who ascended from Babylonia, i.e., common property of the nation as a whole, which is not considered to be the property of any individual. | אי אמרת בשלמא דנדר הוא היינו דכופין - לפי שהוא גרם לעצמו אלא אי אמרת דלא נדר הוא אמאי כופין הא מינס אניס ואם תאמר ולימא ליה לעולם בהדירו חבירו עסקינן וכי קתני כופין את הנודר את המדיר קאמר יש לומר דלא סבירא לן שיהא בדין לכוף אדם למכור את שלו מפני שאסר נכסיו על חבירו אבל לנודר עצמו ראוי לכוף דמה הנאה יש לו לאסור על עצמו נכסיו [של חבירו] ואיכא למיחש שמא יכשל ויש לתמוה על הרב רבינו משה בר מיימון ז''ל שכתב דלמדיר הוא שכופין שאע''פ שזה הוא דרך הירושלמי אין זה דרך הגמרא שלנו וכבר השיג עליו הראב''ד ז''ל ומיהו אם היה רגיל להדיר כופין אותו למכור והכי תניא בתוספתא (פ''ב) היה א' מהם רגיל להדיר הנאה על חלקו כופין את הרגיל למכור חלקו ומפרש בירושלמי דבתרי זימנין מיקרי רגיל דאמרינן התם עברת לך קמייתא ועברו עלך תניינא ועברו עלך מכאן ואילך או מכור חלקך או שרי נדרך ולא איפשטא בעיין אי פליגי רבנן אפי' בהדירו וא''ת וליפשוט ליה מדתנן לקמן (נדרים דף מז:) הריני עליך חרם ואת עלי שניהם מותרים בדבר של עולי בבל ואסורים בדבר של אותה העיר ואיזה דבר של אותה העיר הרחבה והמרחץ ובית הכנסת אלמא אפילו בהדירו פליגי תירץ הרב ר' יונה ז''ל דהתם היינו טעמא משום דאע''ג דמודר אניס כיון דנודר לא אניס ואסור שניהם אסורים דאי שרית מודר לא ציית נודר ומשום הכי לא פלוג רבנן: |
Nedarim 47b:5 | Rashba on Nedarim 47a:6 | null | Nedarim | Rashba on Nedarim | Talmud | Talmud | MISHNA: If someone says to another: I am hereby forbidden to you like an item dedicated to the Temple, then the one prohibited by the vow is prohibited from benefiting from the possessions of the one who took the vow. If someone says: You are hereby forbidden to me like an item dedicated to the Temple, then the one who took the vow is prohibited from benefiting from the possessions of the other. If he says: I am hereby forbidden to you and you are hereby forbidden to me like an item dedicated to the Temple, both are prohibited from benefiting from the possessions of the other. But it is permitted for both of them to benefit from the objects belonging to those who ascended from Babylonia, i.e., common property of the nation as a whole, which is not considered to be the property of any individual. | אמאי כופין אותו הא מינס אניס. והכי קיימא לן דאין כופין את המודר לפי שהוא אנוס, וכן אין כופין את המדיר את חברו למכור את חלקו אלא אם היה המדיר נדרן, כלומר שהדיר את חברו שני פעמים, וכדאתמר בירושלמי [שם], אבל מי שמדיר את עצמו קונסין אותו למכור, ומיהו בעיין דאי פליגי רבנן אפילו בהדירו לא איפשיטא. ואיכא למידק אמאי לא פשטוה מדתנן [לקמן (נדרים מז, ב)] הריני עליך חרם ואת עלי שניהם מותרין בדבר של עולי בבל, ואסורין בדבר של אותה העיר, ופירשו איזהו דבר של אותה העיר, הרחבה והמרחץ ובית הכנסת, אלמא אפילו בהדירו פליגי, ותריץ הרמב"ן נר"י משום דאיכא למימר דלאו (אנדרים – לפי השי"מ) קאי אלא אנודרין, אהני דקאמר הרי את עלי (והרי את עלי – לפי השי"מ) פירוש לפירושו מדקתני אסורין בדבר של אותה העיר, ולא קתני ושניהם אסורים בדבר של אותה העיר (ורחוק) [ודחוק – לפי השי"מ] הוא קצת, דכיון דקתני ושניהם מותרים בדבר של עולי בבל, ואסורין בדבר של אותה העיר, דאף על גב דמודר אניס כיון דנודר לא אניס [ואסור] תרוייהו אסורין, דאי שרי[נן – לפי השי"מ] מודר לא ציית (המדיר) [הנודר – לפי השי"מ], ולא פליג בהו רבנן, עד כאן. וזה יותר קרוב אף על פי שהיא מן התימה, האיך נחמיר על המודר כדי שלא יבא המדיר לידי תקלה. |
Nedarim 47b:5 | Rashash on Nedarim 47b:8 | commentary | Nedarim | Rashash on Nedarim | Talmud | Talmud | MISHNA: If someone says to another: I am hereby forbidden to you like an item dedicated to the Temple, then the one prohibited by the vow is prohibited from benefiting from the possessions of the one who took the vow. If someone says: You are hereby forbidden to me like an item dedicated to the Temple, then the one who took the vow is prohibited from benefiting from the possessions of the other. If he says: I am hereby forbidden to you and you are hereby forbidden to me like an item dedicated to the Temple, both are prohibited from benefiting from the possessions of the other. But it is permitted for both of them to benefit from the objects belonging to those who ascended from Babylonia, i.e., common property of the nation as a whole, which is not considered to be the property of any individual. | רא"ש ד"ה הריני עליך חרם. אע"ג דלא אמר ואת עלי לא. כצ"ל: |
Nedarim 47b:5 | Sefer HeArukh, Letter Daled 20 | null | Nedarim | Sefer HeArukh, Letter Daled | Talmud | Reference | MISHNA: If someone says to another: I am hereby forbidden to you like an item dedicated to the Temple, then the one prohibited by the vow is prohibited from benefiting from the possessions of the one who took the vow. If someone says: You are hereby forbidden to me like an item dedicated to the Temple, then the one who took the vow is prohibited from benefiting from the possessions of the other. If he says: I am hereby forbidden to you and you are hereby forbidden to me like an item dedicated to the Temple, both are prohibited from benefiting from the possessions of the other. But it is permitted for both of them to benefit from the objects belonging to those who ascended from Babylonia, i.e., common property of the nation as a whole, which is not considered to be the property of any individual. | דבר [ווארט, זאכע] (ברכות מא) אמר רב פפא דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אין טעונין ברכה לא לפניהן ולא לאחריהן שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה טעונין ברכה לפניהן ולא לאחריהן שלא מחמת הסעודה לאחר הסעודה טעונין ברכה בין לפניהן בין לאחריהן פי' כל דבר הבא בתוך הסעודה מחמת הסעודה לאכול בהן פת כגון מירי תבשילין וכיוצא בהן דעבידי ללפת בהן אין טעונין ברכה לא לפניהן ונא לאחריהן יש מי שאומרי' ואפילו ענבים ותאנים ורמונים וכיוצא בהן שהרבה בני אדם אוכלין בהן פיתם בזמן שבאין בתוך הסעודה למלפת בהן פת הפת פוטרתן ואינן צריכין ברכה לא לפניהן ולא לאחריהן ודייסא וכיוצא בהן ואף על גב דאמרי בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמ' אם נהמא ממש היא דברי הכל פת פוטרת את הפת ואם אינה פת הרי היא תבשיל ופת לדברי הכל פוטר' כל תבשיל הבא מחמת סעודה בסעודה אבל דברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה כגון מיני מתיקה חביצה ודובשא ופאלודג וכיוצא בהן שבאין למתיקה ולא ללפת טעונין ברכה לפניהן ולת לאחריהן פירוש פאלודג לשון ישמעאל הוא והוא מאכל שעושין מן בצים ושקדים ודבש. דברים הבאים שלא מחמת הסעודה לאחר הסעודה כגון אבטיחים וענבים ורימונים וכיוצא בהן שאינן באין ללפת בהן שכבר סילקו הפת מלפניהן ועדיין לא רחצו ידיהן הרי אלו טעונין ברכה בין לפניהן ובין לאחריהן שכיון שלא באו ללפת בהן אין ברכת המזון פוטרתן מלברך אחריהן הלכך צריכין ברכה לפניהן ולאחריהן זה פי' דברי רב פפא שפסק הלכה. דבר הגורם לממון כממון דמי (בב"ק עא) סבר לה כרבי שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי דברים האמורין בפרשה (סוטה כד יבמות לו) רב אמר קנה לכל ושמואל אמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה פי' בגמר' דבני מערבא גרסי (בהבא על יבמתו) דברים האמורים בפרשה לאוסרה לאחיו ולירש נכסי המת ולהתיר צרתה לשוק רבי יוחנן אמר קנה לכל הדברים אמר רבי יצחק מה פליגין כשהערה בה אבל אם גמר את הביאה כולי עלמא מודו שקנה הוא לכל הדברים אמר רב מתנה מה פליגין כשבא עליה בבית אביה אבל אם בא עליה בבית בעלה כולי עלמא מודו שקנה לכל הדברים ש"מ לרבי יוחנן אפי' בהערא' בבית אביה קנה לכל הדברים ואסורה לבעלה נמי כיבמה ליבם יבמה לבעל אתיא ביאה ביאה אשה לבעלה אתיא קיחה קיחה: (נדרים מז) במשנת הריני עליך חרם ואת עלי שניהן מותרין בדבר של עולי בבל כגון הר הבית והעזרות והלשכות והבור שבאמצע הדרך ואסורין בדבר של אותה העיר כגון הרחבה המרחץ ובור הכנסת התיבה והספרים. שלשה דברים נחלקו בהן שמאי והלל נדה וחלה ומקוה וארבע שחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש האשה שבאה ממדינת הים ובכתובתה ומי שחציו עבד וחציו בן חורין וכלי חרס מציל על הכל (עדיות ב) אוכלי דבר אחר פסולין לעדות (סנהד' כו) פי' מקבלי צדקה מן הגוי. אי פגע בדבר אחר קשה לדבר אחר (שבת קכט) פי' אי פגע בחזיר קשה לצרעת (פסחים עו) מר בר אשי אמר אפילו למיכלה במלחא נמי אסור משום דקשה לריחא ולדבר אחר פי' אשה לריח הפה וצרעת. דבר שאין מתכוין סבר לה כרבי שמעון. מלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כרבי יהודה (זבחים צב שבת מא ומו) הא שמעינן ליה לר' שמעון דאמר דב' שאין מתכוין מותר דתניא רבי שמעון אומר גורר אדם מטה כסא וספסל. (שם צג) אמר ריש לקיש פוטר היה רבי שמעון אף במוציא את המת לקוברו דכמלאכה שאינה צריכה לגופה היא ותנא קמא המחייב היינו רבי יהודה ומודה היה רבי שמעון במרא לחפור בו וספר תורה לקרות בו פשיט' דאיהו נמי מלאכה שאינה צריכה לגופה היא וכו' סבירא לן מיהא שמעינן עיקר פלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה וכו' ור"ח ז"ל אמר פלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון בהדיא לא אשכחן היכא פליגי אלא מדיוקייהו. (שם קה) הא רבי יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה הא רבי שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ותו הא דתנא ועל עקרב שלא תשוך וכו' ואמרינן איכא דמתני לה אהא הצד נחש בשבת ומתעסק בו שלא ישכנו פטור ואם לרפואה חייב מאן תנא אמר רב רבי שמעון היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה וכי אמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהני תלת דפטור ומותר וחד מינייהו הצד נחש בשבת וממאי דפטור ומותר הוא דתנן ועל עקרב שלא תשוך שמע מינה כיפליגי במתניתין במלאכה שאינה צריכה לגופה פליגי וקשיא לן אי הכי חשיא דשמואל אדשמואל הכא אמר דפטור ומותר וטעמא מכופין קערה על גבי הנר אלמא שמואל במלאכה שאינה צריכה לגופה כרבי שמעון סבירא ליה והא קיימא לן דשמואל סבירא ליה כרבי יהודה דתנן המיחם שפינהו וכו' ואמרינן (שם מו) דשמואל כרבי יהודה סבירא ליה. (ב"ק נד) נפל לתוכו שור פירוש כגון בהמה וחיה דכתיב בהון בהדיא דמטמאין במגע ובמשא אבל עופות דאינן מטמאין במגע ובמשא אלא כגריס בבית הבליעה בדבר שמוסר עצמו עליו (ב"מ צב) פועל אוכל קישות פי' בדבר שמוסר נפשו עליו והוא כדי שכרו. בדבר שאין זרעו כלה (פסחים לד מנחות ע) מאי שנא מכל חטי ושערי דעלמא אמר ליה דבר שזרעו כלה בהן כגון אלו לא קא מיבעיא לי כי קא מיבעיא לי דבר שאין זרעו כלה מאי תפשוט דאמר רב יצחק אמר רבי יוחנן ליטרא בצל שתקנו וכו' ש"מ חטים ושעורים וכיוצא בהן דבר שזרעו כלה בצל וכדומה לו דבר שאין זרעו כלה (נדרים נט) ודילמא בדבר שזרעו כלה הא תניא אלו הן חסיות הלוף והשום והבצלים. דבר שאין בו דעת לישאל בין ברשות היחיד ובין ברשות הרבים ספיקו טהור (סוטה כח) מה סוטה רשות היחיד אף שרץ רשות היחיד מה סוטה דב' שיש בו דעת לישאל אף שרץ שיש בו דעת לישאל. (נדה ג פסחים כ): |
Nedarim 47b:5 | Rif Nedarim 15a:2 | commentary | Nedarim | Rif Nedarim | Talmud | Talmud | MISHNA: If someone says to another: I am hereby forbidden to you like an item dedicated to the Temple, then the one prohibited by the vow is prohibited from benefiting from the possessions of the one who took the vow. If someone says: You are hereby forbidden to me like an item dedicated to the Temple, then the one who took the vow is prohibited from benefiting from the possessions of the other. If he says: I am hereby forbidden to you and you are hereby forbidden to me like an item dedicated to the Temple, both are prohibited from benefiting from the possessions of the other. But it is permitted for both of them to benefit from the objects belonging to those who ascended from Babylonia, i.e., common property of the nation as a whole, which is not considered to be the property of any individual. | (דף מו ע"א)) מתני' המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ בעיר ובית הבד בעיר מושכרין אם יש לו תפיסת יד בהן אסור אין לו בהם תפיסת יד מותר האומר לחבירו קונם לביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח מת או מכרו לאחר מותר בית זה שאני נכנס שדה זו שאני לוקח מת או מכרו לאחר אסור ((דף מז ע"ב) הריני עליך חרם המודר אסור הרי את עלי חרם המדיר אסור הריני עליך ואת עלי שניהם אסורין. |
Nedarim 47b:5 | Ran on Nedarim 2a:1:1 | null | Nedarim | Ran on Nedarim | Talmud | Talmud | MISHNA: If someone says to another: I am hereby forbidden to you like an item dedicated to the Temple, then the one prohibited by the vow is prohibited from benefiting from the possessions of the one who took the vow. If someone says: You are hereby forbidden to me like an item dedicated to the Temple, then the one who took the vow is prohibited from benefiting from the possessions of the other. If he says: I am hereby forbidden to you and you are hereby forbidden to me like an item dedicated to the Temple, both are prohibited from benefiting from the possessions of the other. But it is permitted for both of them to benefit from the objects belonging to those who ascended from Babylonia, i.e., common property of the nation as a whole, which is not considered to be the property of any individual. | כל כנויי נדרים - נדר הוא באחד משני ענינים אם נדרי הקדש שהוא מקדיש לבדק הבית או למזבח ובענין זה אינו יכול להקדיש אלא מה שהוא שלו ואיסורו כולל כל אדם או נדרי איסור שאסר על עצמו דברים המותרים ובענין זה יכול לאסור אפילו נכסי חבירו עליו ואין איסורו שוה לכל. ומס' זו היא בענין נדרי איסור שמה ששנה כאן חרמים כחרמים היינו משום שלשון חרם כשם שהוא כולל חרמי בדק הבית כך הוא כולל נדרי איסור כדתנן לקמן (נדרים דף מז:) הריני עליך חרם המודר אסור הרי את עלי חרם המדיר אסור ומשום האי גוונא תנא חרמים הכא דאילו חרמי בדק הבית לא שייכי בהאי מס' אלא בסדר קדשים. ונדרי איסור הם באחד משלשה דרכים. עיקר הנדר. וכנויו. וידות. עיקר הנדר הוא שיאמר דבר זה אסור עלי ובין שהתפיסו בדבר אחר בין שלא התפיסו זהו נדר האמור בתורה. אלא דהיכא שהתפיסו בעינן שיתפיסנו בדבר הנדור ולא בדבר האסור וכדאמרינן בריש פרק שבועות שתים בתרא (שבועות דף כ:) מאי טעמא דאמר קרא כי ידור נדר לה' עד שידור בדבר הנדור כלומר שאע''פ שנדר חל בלא התפסה אפ''ה אם התפיסו בעינן שיתפיסנו בדבר הנדור ולא בדבר האסור וכמו שכתבתי שם בס''ד. הלכך היכא שהתפיס ואמר הרי ככר זה עלי כקרבן חייל נדריה ועיקר נדר הוא זה. וכינויו הוא שבמקום קרבן יאמר קונם קונח קונס וכל שאמר כן הרי הוא אסור כאילו אמר קרבן עלי ככר זה והיינו דתנן כל כנויי נדרים כנדרים ובהני כנויין פליגי ר' יוחנן וריש לקיש בגמרא דר''י אמר לשון נכרים הם ור''ל אמר לשון שבדו להם חכמים להיות נודרים בו ולר''י דאמר לשון נכרים הם ודאי הנודר בהם כנודר בעיקר קרבן שהנדרים נאמרים הם בכל לשון. ואפי' לר''ל נמי דאמר שהם לשון שבדו להם חכמים הרי הם ג''כ כנדר גמור מדאורייתא שהרי כל הלשונות אינן אלא הסכמת אומה ואומה ולא גרעה הסכמת חכמים ז''ל מהסכמתם הלכך הוו להו מדאורייתא. וה''נ משמע בריש נזיר דפרכינן אמתני' פתח בכנויין ומפרש ידות ומשני תנא כי פתח פתח בעיקר קרבן והדר מפרש ידות דאתיין ליה מדרשא. אלמא דלכ''ע כנויין דאורייתא לחיובי עלייהו קרבן דאי לר''ל לא מחייב עלייהו קרבן ה''ל למימר התם הניחא למ''ד כנויין לשון נכרים הם אלא למ''ד לשון שבדו להם חכמים מאי איכא למימר כדאיתמר בסוגיין דהכא אלא ודאי משמע דלכ''ע כנויין דאורייתא. ואיכא למידק לר''י דאמר לשון נכרים הם מאי שנא דפריש הנך לישני דקונם קונח קונס טפי משאר לישני לימא הנודר בכל לשון נדרו נדר. והנכון שראיתי בזה הוא מה שפי' החכם הגדול ר' יהודה בר' חסדאי ז''ל דרבותא אשמעינן דלא מבעי בלשונות נכרים שהם לשונות גמורים שהנודר בהם נדרו נדר. שאפי' בלשונות שאינן גמורים כגון אלו דקונם קונח שהרי לשון הקודש הוא אלא שנשתבש וסד''א שהנודר בהן לא יהא נדר כיון שאינן לשון גמור בפ''ע קמ''ל דכיון שהנכרים מדברים בהם אע''פ שאינו מעיקר לשונם אלא משיבוש שהוא בידם הרי הוא נדר גמור וכ''ש שאר לשונות הנכרים ויש הוכחה לפירוש זה בירושלמי וה''ט נמי דקרי להו כנויין כלומר שהם מלשון נדר אלא שהוא מכונה כמו המכנה שם לחבירו. אלו הם כנויי נדרים. וידות נדרים הוא שמתחיל במקצת דבורו של נדר אלא שאינו גומר אותו ואותו מקצת הדבור [הוי כאילו] נודר כל השלמות הדבור כאדם האוחז כלי בבית יד שלו ומטלטלו כולו ומש''ה חייל נדרא ולקמן מפרש להו לידות: |
Nedarim 47b:5 | Ritva on Nedarim 47b:2 | commentary | Nedarim | Ritva on Nedarim | Talmud | Talmud | MISHNA: If someone says to another: I am hereby forbidden to you like an item dedicated to the Temple, then the one prohibited by the vow is prohibited from benefiting from the possessions of the one who took the vow. If someone says: You are hereby forbidden to me like an item dedicated to the Temple, then the one who took the vow is prohibited from benefiting from the possessions of the other. If he says: I am hereby forbidden to you and you are hereby forbidden to me like an item dedicated to the Temple, both are prohibited from benefiting from the possessions of the other. But it is permitted for both of them to benefit from the objects belonging to those who ascended from Babylonia, i.e., common property of the nation as a whole, which is not considered to be the property of any individual. | הרי את עלי חרם הנודר אסור הריני עליך חרם ואת עלי שניהם אסורין. זה על זה ליהנות מחברו ומנכסיו ושניהם מותרין בדבר של עולי בבל פי' בדבר שיש בו שותפות לכל ישראל ואסורין בדבר של אותה העיר פי' משום חלק שיש לכל אחד מהם שאוסר על חבירו והא אתא דלא כרבי אליעזר בן יעקב דלדידיה אפילו בדבר שאין בו דין חלוקה כגון זה שניהם מותרים ליכנס לחצר של שותפים שכל אחד מהם לתוך שלו הוא נכנס והלכתא כר' אליעזר בן יעקב [לעיל דף מה:]: |
Nedarim 47b:5 | Ritva on Nedarim 47b:1 | commentary | Nedarim | Ritva on Nedarim | Talmud | Talmud | MISHNA: If someone says to another: I am hereby forbidden to you like an item dedicated to the Temple, then the one prohibited by the vow is prohibited from benefiting from the possessions of the one who took the vow. If someone says: You are hereby forbidden to me like an item dedicated to the Temple, then the one who took the vow is prohibited from benefiting from the possessions of the other. If he says: I am hereby forbidden to you and you are hereby forbidden to me like an item dedicated to the Temple, both are prohibited from benefiting from the possessions of the other. But it is permitted for both of them to benefit from the objects belonging to those who ascended from Babylonia, i.e., common property of the nation as a whole, which is not considered to be the property of any individual. | מתני' הריני עליך חרם המודר אסור. פי' הא קמ"ל דחרם לישנא דאיסורא היא וכמ"ד הריני עליך אסור דמי דלא משוי נפשיה חרם ממש משא"כ באומר ה"ז חרם דההוא ודאי משמע דשוייה חרם גמור ממש והוי כחרמין דעלמא וכי אמר ה"ז כחרם משמע כהקדש והוי כנדר גמור דתליא בדבר הנדור תו אשמועינן הכא דמאן דאמר הריני אוסר גופא ונכסים משמע: |
Nedarim 48a:1 | Rosh on Nedarim 6:3:1 | commentary | Nedarim | Rosh on Nedarim | Talmud | Talmud | But it is prohibited for them to benefit from objects of that city, which are considered to be jointly owned by all its residents. And what are examples of objects belonging to those who ascended from Babylonia? For example, the Temple Mount, and the Temple Courtyards, and the water cistern in the middle of the road. And what are objects of that city? For example, the city square, and the bathhouse, and the synagogue, and the ark which houses the Torah scrolls, and the Torah scrolls. And one who writes, i.e., signs, his portion of the shared objects of that city over to the Nasi . | מתני' הנודר מן החלב מותר בקום רבי יוסי אוסר מן הקום מותר בחלב אבא שאול אומר הנודר מן הגבינה אסור בה בין מלוחה בין טפילה: גמ' תניא הנודר מן החלב מותר בקום מן הקום מותר בחלב מן החלב מותר בגבינה מן הגבינה מותר בחלב מהן הרוטב מותר בקיפה מן הקיפה מותר ברוטב ואם אמר בשר זה עלי אסור בו וברוטבו ובקיפו: ירושלמי ה"ח מ"ט דרבי יוסי בקום שם אבוי קרוי עליו על דעתיה דר' יוסי הנודר מן היין אסור ביין מבושל חמרא מבשלא קרו ליה ובגמרא איתמר דרבי יוסי ורבנן מר כי אתריה ומר כי אתריה באתריה דרבנן קרו ליה לחלבא חלבא לקומא קומא באתריה דרבי יוסי לקומא נמי קרו קומא דחלבא ושמעינן מינה דאפילו לרבנן הנודר מן היין אסור ביין מבושל דחמרא מבשלא קרו ליה ואע"ג דתנן רבי יהודה בן בתירא אומר כל ששם תולדתו קרוייה עילויה אסור אף ביוצא ממנו ופליגי רבנן עליה. התם שם בנו הכא שם אביו הכי פריש לה בירושלמי: מתני' הנודר מן הבשר מותר ברוטב ובקיפה ור' יהודה אוסר אמר רבי יהודה מעשה ואסר עלינו ר' טרפון בבצים שנתבשלו עמו אמרו לו כן הדבר אימתי בזמן שאמר בשר זה עלי שהנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנותן טעם אסור וא"ת אפי' אין בו בנותן טעם ליתסר דקונמות הוי דבר שיש לו מתירין כדאמרי' בשילהי פירקין לקמן (נדרים דף נט.) וי"ל דהא דאמרינן דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל ה"מ מין במינו אבל בשאינו מינו בנותן טעם כשאר איסורין והכי איתא בירושלמי ה"ח זה הכלל היה ר' שמעון אומר משום ר' יהושע כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני הקדש וחמץ לא נתנו להם חכמים שיעור אלא מין במינו בכל שהו ושלא במינו בנותן טעם וכל שאין לו מתירין כגון חלה ותרומה וערלה וכלאי הכרם נתנו להם חכמים שיעור בין במינו ובין שלא במינו בנותן טעם ואלו נדרים מה את עביד להון כדבר שיש לו מתירין או כדבר שאין לו מתירין מסתברא מי עבדינן כדבר שיש לו מתירין התני תמן כתובות עד: שהחכם עוקר את הנדר מעיקרו כלומר וכיון שעוקר אותו מעיקרו נמצא שלא נאסר מעולם ולא הוי דבר שיש לו מתירין אמרי אין עוקרו אלא מכאן ולהבא כלומר עיקר העיקר מכאן ולהבא שהרי היה אסור עד עתה ואע"פ שעוקרו מעיקרו מכל מקום היה אסור עד היום הלכך חשיב דבר שיש לו מתירין והא מתניתין עבדא לי' כדבר שאין לו מתירין דתנו תמן הנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנותן טעם אוסר תיפתר מין בשאינו מינו בדבר שיש לו מתירין: |
Nedarim 48a:1 | Ran on Nedarim 48a:1:1 | commentary | Nedarim | Ran on Nedarim | Talmud | Talmud | But it is prohibited for them to benefit from objects of that city, which are considered to be jointly owned by all its residents. And what are examples of objects belonging to those who ascended from Babylonia? For example, the Temple Mount, and the Temple Courtyards, and the water cistern in the middle of the road. And what are objects of that city? For example, the city square, and the bathhouse, and the synagogue, and the ark which houses the Torah scrolls, and the Torah scrolls. And one who writes, i.e., signs, his portion of the shared objects of that city over to the Nasi . | ואסורין בדבר של אותה העיר - שהם דרים בה מפני שאין לאנשי עיר אחרת חלק בהן שהם יכולין למכרן ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר והוו להו כשותפין שאוסרין זה על זה: |
Nedarim 48a:1 | Ran on Nedarim 48a:1:2 | commentary | Nedarim | Ran on Nedarim | Talmud | Talmud | But it is prohibited for them to benefit from objects of that city, which are considered to be jointly owned by all its residents. And what are examples of objects belonging to those who ascended from Babylonia? For example, the Temple Mount, and the Temple Courtyards, and the water cistern in the middle of the road. And what are objects of that city? For example, the city square, and the bathhouse, and the synagogue, and the ark which houses the Torah scrolls, and the Torah scrolls. And one who writes, i.e., signs, his portion of the shared objects of that city over to the Nasi . | והתיבה - שנותנין עליה ספר תורה לקרות והספרים שקורין בהן: |
Nedarim 48a:1 | Ran on Nedarim 48a:1:3 | commentary | Nedarim | Ran on Nedarim | Talmud | Talmud | But it is prohibited for them to benefit from objects of that city, which are considered to be jointly owned by all its residents. And what are examples of objects belonging to those who ascended from Babylonia? For example, the Temple Mount, and the Temple Courtyards, and the water cistern in the middle of the road. And what are objects of that city? For example, the city square, and the bathhouse, and the synagogue, and the ark which houses the Torah scrolls, and the Torah scrolls. And one who writes, i.e., signs, his portion of the shared objects of that city over to the Nasi . | והכותב חלקו לנשיא - מפרש בגמרא דה''ק מה תקנתן יכתבו חלקן לנשיא דבהכי שרי כדתנן נותן לאחר משום מתנה והלה מותר בה: |
Nedarim 48a:1 | Rashi on Nedarim 48a:1:1 | commentary | Nedarim | Rashi on Nedarim | Talmud | Talmud | But it is prohibited for them to benefit from objects of that city, which are considered to be jointly owned by all its residents. And what are examples of objects belonging to those who ascended from Babylonia? For example, the Temple Mount, and the Temple Courtyards, and the water cistern in the middle of the road. And what are objects of that city? For example, the city square, and the bathhouse, and the synagogue, and the ark which houses the Torah scrolls, and the Torah scrolls. And one who writes, i.e., signs, his portion of the shared objects of that city over to the Nasi . | בדבר של אותה העיר - דשל שניהן הן: |
Nedarim 48a:1 | Rashi on Nedarim 48a:1:2 | commentary | Nedarim | Rashi on Nedarim | Talmud | Talmud | But it is prohibited for them to benefit from objects of that city, which are considered to be jointly owned by all its residents. And what are examples of objects belonging to those who ascended from Babylonia? For example, the Temple Mount, and the Temple Courtyards, and the water cistern in the middle of the road. And what are objects of that city? For example, the city square, and the bathhouse, and the synagogue, and the ark which houses the Torah scrolls, and the Torah scrolls. And one who writes, i.e., signs, his portion of the shared objects of that city over to the Nasi . | והבור שבאמצע - כדמפרש בשלהי פרק בתרא דעירובין (דף קד.): |
Nedarim 48a:1 | Rashi on Nedarim 48a:1:3 | commentary | Nedarim | Rashi on Nedarim | Talmud | Talmud | But it is prohibited for them to benefit from objects of that city, which are considered to be jointly owned by all its residents. And what are examples of objects belonging to those who ascended from Babylonia? For example, the Temple Mount, and the Temple Courtyards, and the water cistern in the middle of the road. And what are objects of that city? For example, the city square, and the bathhouse, and the synagogue, and the ark which houses the Torah scrolls, and the Torah scrolls. And one who writes, i.e., signs, his portion of the shared objects of that city over to the Nasi . | והספרים - ספרי תורה ששניהן נתנו בהן מעות עם אנשי אותה העיר: |
Nedarim 48a:1 | Rashi on Nedarim 48a:1:4 | commentary | Nedarim | Rashi on Nedarim | Talmud | Talmud | But it is prohibited for them to benefit from objects of that city, which are considered to be jointly owned by all its residents. And what are examples of objects belonging to those who ascended from Babylonia? For example, the Temple Mount, and the Temple Courtyards, and the water cistern in the middle of the road. And what are objects of that city? For example, the city square, and the bathhouse, and the synagogue, and the ark which houses the Torah scrolls, and the Torah scrolls. And one who writes, i.e., signs, his portion of the shared objects of that city over to the Nasi . | והכותב חלקו לנשיא - בגמרא מפרש לה: |
Nedarim 48a:1 | Tosafot on Nedarim 48a:1:1 | commentary | Nedarim | Tosafot on Nedarim | Talmud | Talmud | But it is prohibited for them to benefit from objects of that city, which are considered to be jointly owned by all its residents. And what are examples of objects belonging to those who ascended from Babylonia? For example, the Temple Mount, and the Temple Courtyards, and the water cistern in the middle of the road. And what are objects of that city? For example, the city square, and the bathhouse, and the synagogue, and the ark which houses the Torah scrolls, and the Torah scrolls. And one who writes, i.e., signs, his portion of the shared objects of that city over to the Nasi . | בדברים של אותה העיר - שהם דרים בה שהן (מפני) שותפין וזה אסור מפני חלקו של זה: |
Nedarim 48a:1 | Tosafot on Nedarim 48a:1:2 | commentary | Nedarim | Tosafot on Nedarim | Talmud | Talmud | But it is prohibited for them to benefit from objects of that city, which are considered to be jointly owned by all its residents. And what are examples of objects belonging to those who ascended from Babylonia? For example, the Temple Mount, and the Temple Courtyards, and the water cistern in the middle of the road. And what are objects of that city? For example, the city square, and the bathhouse, and the synagogue, and the ark which houses the Torah scrolls, and the Torah scrolls. And one who writes, i.e., signs, his portion of the shared objects of that city over to the Nasi . | רחבה ומרחץ ובית הכנסת - אתיא כרבנן דאסרו בחצר דאין ברירה: |
Nedarim 48a:1 | Tosafot on Nedarim 48a:1:3 | commentary | Nedarim | Tosafot on Nedarim | Talmud | Talmud | But it is prohibited for them to benefit from objects of that city, which are considered to be jointly owned by all its residents. And what are examples of objects belonging to those who ascended from Babylonia? For example, the Temple Mount, and the Temple Courtyards, and the water cistern in the middle of the road. And what are objects of that city? For example, the city square, and the bathhouse, and the synagogue, and the ark which houses the Torah scrolls, and the Torah scrolls. And one who writes, i.e., signs, his portion of the shared objects of that city over to the Nasi . | אסור ברחבה ובבית הכנסת - יש לדקדק לכאורה משמע דאתי' כרבנן דאמרי אין ברירה ולא אמר האי בדידיה קמהלך כמו בחצר לרבי אליעזר ובפרק בתרא דביצה (דף לט -) גבי בור דמתניתין דעולי בבל קבעי למימר דמתני' דהכא אית ליה ברירה ולכך מותר בבור משום דהאי בדידיה קממלא והאי בדידיה קממלא ואם כן אמאי אסור בבית הכנסת ובדברים של אותה העיר ויש לחלק [בממלא] מים מן הבור בהא סבר תנא דיש ברירה בהא שהוא מסלקו מחלק חבירו אבל להשתמש או להכנס בדבר שחבירו שותף ודאי לית להו ברירה וה''ה דהוי מצי למיתני דשניהן מותרין למלאות מבור שבעיר בפרק הדר (עירובין מה:) עוד נראה להר''ר שמואל מאויר''א ז''ל דסוגיא דהתם סברה כסברא דריש פירקין דרבנן סברי שפיר דיש ברירה ולא אסרו אלא (בברירה) משום קנסא ודווקא בדברים של אותה העיר אבל בדברים של עולי בבל לא רצו לקנוס לפי שהוא לכל העולם: |
Nedarim 48a:1 | Tosafot on Nedarim 48a:1:4 | commentary | Nedarim | Tosafot on Nedarim | Talmud | Talmud | But it is prohibited for them to benefit from objects of that city, which are considered to be jointly owned by all its residents. And what are examples of objects belonging to those who ascended from Babylonia? For example, the Temple Mount, and the Temple Courtyards, and the water cistern in the middle of the road. And what are objects of that city? For example, the city square, and the bathhouse, and the synagogue, and the ark which houses the Torah scrolls, and the Torah scrolls. And one who writes, i.e., signs, his portion of the shared objects of that city over to the Nasi . | והתיבה - ארון שנותנין בו ס''ת: |
Nedarim 48a:1 | Tosafot on Nedarim 48a:1:5 | commentary | Nedarim | Tosafot on Nedarim | Talmud | Talmud | But it is prohibited for them to benefit from objects of that city, which are considered to be jointly owned by all its residents. And what are examples of objects belonging to those who ascended from Babylonia? For example, the Temple Mount, and the Temple Courtyards, and the water cistern in the middle of the road. And what are objects of that city? For example, the city square, and the bathhouse, and the synagogue, and the ark which houses the Torah scrolls, and the Torah scrolls. And one who writes, i.e., signs, his portion of the shared objects of that city over to the Nasi . | והספרים - היו רגילין לקנות ספרים משל צבור ללמוד בהם בני העיר: |
Nedarim 48a:1 | Tosafot on Nedarim 48a:1:6 | commentary | Nedarim | Tosafot on Nedarim | Talmud | Talmud | But it is prohibited for them to benefit from objects of that city, which are considered to be jointly owned by all its residents. And what are examples of objects belonging to those who ascended from Babylonia? For example, the Temple Mount, and the Temple Courtyards, and the water cistern in the middle of the road. And what are objects of that city? For example, the city square, and the bathhouse, and the synagogue, and the ark which houses the Torah scrolls, and the Torah scrolls. And one who writes, i.e., signs, his portion of the shared objects of that city over to the Nasi . | והכותב חלקו לנשיא - מפרש בגמרא דה''ק כיצד תקנתם יכתבו חלקם לנשיא והא דלעיל גבי חצר לא קאמר הך תקנתא דחצר שהיא מיוחדת ממש אין תקנה לתת אותה לנשיא אבל הכא דמעיקרא נמי אין כל הדברים הללו מיוחדים להם לא יפסידו אם יכתבו חלקם לנשיא שגם אחר כך יכולין לילך וליהנות שהנשיא לא יקפיד עליהן כיון שגם לו אינה מיוחדת שהרי היא לכל בני העיר ולנשיא לאו דווקא ה''ה אם לאחד מבני העיר אלא לרווחא דמילתא נקט כדמוכח לקמן לא דברו חכמים אלא בהווה והטעם לפי שחולקים כבוד לנשיא א''נ כיון שאנו מתחילים לעשות תקנה בחלק זה יש לנו לעשות התקנה הטובה שנוכל ואם נתקן שיתנוהו לאחד מבני העיר שגם הוא ידיר אחד מחבירו הנאה אבל הנשיא אינו רגיל להדיר ולהקפיד על ישראל: |
Nedarim 48a:1 | Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 224:1 | ein mishpat / ner mitsvah | Nedarim | Shulchan Arukh, Yoreh De'ah | Talmud | Halakhah | But it is prohibited for them to benefit from objects of that city, which are considered to be jointly owned by all its residents. And what are examples of objects belonging to those who ascended from Babylonia? For example, the Temple Mount, and the Temple Courtyards, and the water cistern in the middle of the road. And what are objects of that city? For example, the city square, and the bathhouse, and the synagogue, and the ark which houses the Torah scrolls, and the Torah scrolls. And one who writes, i.e., signs, his portion of the shared objects of that city over to the Nasi . | מי שאמר נכסך עלי חרם. ובו סעיף אחד: ראובן שאמר לשמעון הריני עליך חרם או הרי אתה אסור בהנאתי ראובן מותר בהנאת שמעון ושמעון אסור בהנאת ראובן ואם אמר לשמעון הרי אתה עלי חרם ראובן אסור בהנאת שמעון ושמעון מותר בהנאת ראובן הריני עליך חרם ואתה עלי שניהם אסורין ליהנות זה מזה ומותרים בדברים שהם בשותפות לכל ישראל כמו הר הבית והעזרות ואסורין בדברים שהם בשותפות לבני אותה העיר כמו בית הכנסת והתיבה והספרים ומה תקנתם שיקנו חלקם שיש להם בו לאחר ונמצא שאין אחד מהם נהנה משל חבירו וי"א שהם מותרים בכל דבר שאין בו דין חלוקה: הגה ומי שהשאיל ביתו לבית הכנסת יש בתקנת ר' גרשון שאינו רשאי לאסרה על א' מבני הקהל אא"כ יאסרנה על כולם: (ב"י בשם א"ח וכל בו סי' קי"ו) : |
Nedarim 48a:1 | Steinsaltz on Nedarim 48a:1 | commentary | Nedarim | Steinsaltz on Nedarim | Talmud | Talmud | But it is prohibited for them to benefit from objects of that city, which are considered to be jointly owned by all its residents. And what are examples of objects belonging to those who ascended from Babylonia? For example, the Temple Mount, and the Temple Courtyards, and the water cistern in the middle of the road. And what are objects of that city? For example, the city square, and the bathhouse, and the synagogue, and the ark which houses the Torah scrolls, and the Torah scrolls. And one who writes, i.e., signs, his portion of the shared objects of that city over to the Nasi . | ואסורים בדבר של אותה העיר, כיון שהוא נחשב כשייך בשותפות לכל בני העיר. ואיזהו דבר של עולי בבל שאפשר לומר עליו שהוא שייך לכלל הציבור — כגון הר הבית, והעזרות, והבור של מים שבאמצע הדרך. ואיזהו דבר של אותה העיר — כגון הרחבה (הכיכר שבעיר), ו בית המרחץ שבה, ובית הכנסת, והתיבה (ארון הקודש), והספרים (ספרי תורה). והכותב חלקו בדבר של אותה העיר לנשיא, |
Nedarim 48a:1 | Rashash on Nedarim 48a:3 | commentary | Nedarim | Rashash on Nedarim | Talmud | Talmud | But it is prohibited for them to benefit from objects of that city, which are considered to be jointly owned by all its residents. And what are examples of objects belonging to those who ascended from Babylonia? For example, the Temple Mount, and the Temple Courtyards, and the water cistern in the middle of the road. And what are objects of that city? For example, the city square, and the bathhouse, and the synagogue, and the ark which houses the Torah scrolls, and the Torah scrolls. And one who writes, i.e., signs, his portion of the shared objects of that city over to the Nasi . | ר"ן ד"ה והתיבה. שנותנין עליה ס"ת לקרות. תימה דבכ"מ פירושה שמניחין בתוכה ספרים. ומה שקורין עליה נקרא בימה או כורסיא עי' ר"פ בני העיר בגמרא: |
Nedarim 48a:1 | Rif Nedarim 15a:3 | commentary | Nedarim | Rif Nedarim | Talmud | Talmud | But it is prohibited for them to benefit from objects of that city, which are considered to be jointly owned by all its residents. And what are examples of objects belonging to those who ascended from Babylonia? For example, the Temple Mount, and the Temple Courtyards, and the water cistern in the middle of the road. And what are objects of that city? For example, the city square, and the bathhouse, and the synagogue, and the ark which houses the Torah scrolls, and the Torah scrolls. And one who writes, i.e., signs, his portion of the shared objects of that city over to the Nasi . | ושניהם מותרין בדבר של עולי בבל ושניהם (דף מח ע"א) אסורין בדבר של אותה העיר ואיזה דבר של עולי בבל הר הבית והעזרה והלשכות והבאר שבאמצע הדרך ואיזה דבר של אותה העיר הרחבה והמרחץ ובית הכנסת והתיבה והספרים |
Nedarim 48a:1 | Ritva on Nedarim 48a:2 | commentary | Nedarim | Ritva on Nedarim | Talmud | Talmud | But it is prohibited for them to benefit from objects of that city, which are considered to be jointly owned by all its residents. And what are examples of objects belonging to those who ascended from Babylonia? For example, the Temple Mount, and the Temple Courtyards, and the water cistern in the middle of the road. And what are objects of that city? For example, the city square, and the bathhouse, and the synagogue, and the ark which houses the Torah scrolls, and the Torah scrolls. And one who writes, i.e., signs, his portion of the shared objects of that city over to the Nasi . | והכותב חלקו לנשיא. מפרש בגמ' דה"ק מה תקנתן של אלו יכתבו חלקן לנשיא דכיון דיהבי ליה זכותם משתרו לאתהנויי מכל הני מילי דלאו מדחבריה מתהני [מכילתין דף מח.] ר' יהודה אומר אחד כותב לנשיא ואחד כותב להדיוט אלא שהכותב לנשיא חלקו אין צריך לזכות בשטר או בהקנאה ובדבור סגי והכותב חלקו להדיוט צריך לזכות כראוי במקח דעלמא וחכ"א אחד זה ואחד זה צריך לזכות ולא אמרו לנשיא אלא בהווה כלומר שאין סומכין בזה להתיר האסור אלא שכותב לאדם חשוב שבעיר רבי יהודה אומר אין אנשי הגליל צריכין לכתוב שכבר כתבו עליהם אביתיהם מפרש בגמ' [שם] אנשי גליל קנטרינין היו והיו נודרין זה מזה ולפיכך עמדו אבותיהם וכתבי חלקם לנשיא שבהם כדי שלא יהיו אסורין בדברים אלו וכולה מתני' דלא כהלכתא כדכתיבנא ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל שפסק כמשנתינו (א): |
Nedarim 48a:1 | Ritva on Nedarim 48a:1 | commentary | Nedarim | Ritva on Nedarim | Talmud | Talmud | But it is prohibited for them to benefit from objects of that city, which are considered to be jointly owned by all its residents. And what are examples of objects belonging to those who ascended from Babylonia? For example, the Temple Mount, and the Temple Courtyards, and the water cistern in the middle of the road. And what are objects of that city? For example, the city square, and the bathhouse, and the synagogue, and the ark which houses the Torah scrolls, and the Torah scrolls. And one who writes, i.e., signs, his portion of the shared objects of that city over to the Nasi . | איזהו דבר של עולי בבל כגון הר הבית והעזרות והבאר שבאמצע הדרך. שהיו שותין ממנו עולי רגלים. ואיזהו דבר של אותה העיר כגון הרחבה והמרחץ ובית הכנסת והתיבה שנותנין עליה ס"ת והספרים פי' שכל אלו של בני העיר הם ורשאים למכרם כדאיתא בפרק בני העיר [דף כו.]: |
Nedarim 48a:10 | Ran on Nedarim 48a:10:1 | commentary | Nedarim | Ran on Nedarim | Talmud | Talmud | Some say another version of this statement. Rava said: Do not say that the reason for the prohibition is because he said to him: And the gifts are given before you only so that my father will come, and that is why it is forbidden; but if he said to him: They are before you so my father should come and eat, it would be permitted. This is not so. Rather, even if he said to him: They are before you, my father should come and eat, it is forbidden. What is the reason for this? His wedding meal proves about him that his sole intention was to bypass the vow. | ל"א אמרי לה אמר רבא לא תימא טעמא דא''ל והינן לפניך הוא דאסור אלא אפילו יבא אבא ויאכל אסור מ''ט סעודתו מוכחת עליו - דנהי דבעלמא ויבא לאו תנאי הוא הכא שאני משום דאנן סהדי שאין אדם מכין סעודה לנשואי בנו ונותנה לאחר הלכך סעודתו מוכחת עליו דמאי דאמר ויבא אבא לתנאי גמור קאמר מיהו כתב הרשב''א ז''ל דדוקא כשאמר כן בשעת מתנה אבל לאחר מכן לא כיון דבשעת מתנה לא אמר מידי אבל הרב רבינו משה בר מיימון ז''ל כתב (בפ''ז מהל' נדרים הל' טו) דאפי' לאחר שעה אסור ואינה מתנה: |
Nedarim 48a:10 | Tosafot on Nedarim 48a:10:1 | commentary | Nedarim | Tosafot on Nedarim | Talmud | Talmud | Some say another version of this statement. Rava said: Do not say that the reason for the prohibition is because he said to him: And the gifts are given before you only so that my father will come, and that is why it is forbidden; but if he said to him: They are before you so my father should come and eat, it would be permitted. This is not so. Rather, even if he said to him: They are before you, my father should come and eat, it is forbidden. What is the reason for this? His wedding meal proves about him that his sole intention was to bypass the vow. | סעודתו מוכיח עליו - שלא היה בדעתו ליתן כ''א שיבא אביו: |
Nedarim 48a:10 | Steinsaltz on Nedarim 48a:10 | commentary | Nedarim | Steinsaltz on Nedarim | Talmud | Talmud | Some say another version of this statement. Rava said: Do not say that the reason for the prohibition is because he said to him: And the gifts are given before you only so that my father will come, and that is why it is forbidden; but if he said to him: They are before you so my father should come and eat, it would be permitted. This is not so. Rather, even if he said to him: They are before you, my father should come and eat, it is forbidden. What is the reason for this? His wedding meal proves about him that his sole intention was to bypass the vow. | לישנא אחרינא אמרין לה [ ב לשון אחרת אומרים אותה שמועה ], אמר רבא: לא תימא טעמא [אל תאמר ש הטעם] דווקא כש אמר ליה [לו] "והינן לפניך" הוא ש אסור, אבל אם אמר לו "הן לפניך שיבא אבא ויאכל" — מותר, אין הדבר כן. אלא אפילו אמר ליה [לו] "הן לפניך שיבא אבא ויאכל" — אסור. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — סעודתו מוכחת עליו, שלשם כך נתן לו אותה מתנה. |
Nedarim 48a:10 | Rif Nedarim 15b:3 | commentary | Nedarim | Rif Nedarim | Talmud | Talmud | Some say another version of this statement. Rava said: Do not say that the reason for the prohibition is because he said to him: And the gifts are given before you only so that my father will come, and that is why it is forbidden; but if he said to him: They are before you so my father should come and eat, it would be permitted. This is not so. Rather, even if he said to him: They are before you, my father should come and eat, it is forbidden. What is the reason for this? His wedding meal proves about him that his sole intention was to bypass the vow. | ואין לו מה יאכל כו'. (דף מח ע"א) אמר רבא לא תימא טעמא דאמר ואינן לפניך אבל אמר לו הן לפניך ויבא אבא ויאכל שרי אלא אפילו אמר הן לפניך נמי אסור מ"ט סעודתו מוכחת עליו: |
Nedarim 48a:10 | Ritva on Nedarim 48a:6 | commentary | Nedarim | Ritva on Nedarim | Talmud | Talmud | Some say another version of this statement. Rava said: Do not say that the reason for the prohibition is because he said to him: And the gifts are given before you only so that my father will come, and that is why it is forbidden; but if he said to him: They are before you so my father should come and eat, it would be permitted. This is not so. Rather, even if he said to him: They are before you, my father should come and eat, it is forbidden. What is the reason for this? His wedding meal proves about him that his sole intention was to bypass the vow. | מ"ט סעודתו מוכחת עליו. פי' דאנן סהדי דלא גמר והקנה לזה סעודה שטרח בה כמה טרחות למשתה בנו ואומדן דעתא הוא דמוכח שלא נתכוון אלא שיהא שמו של מקבל עליה ואפילו נתן במתנה גמורה סתם בלא תנאי דתקון סעודה הוי תנאי מפורש והא דתנן במתני' נותן לאחר לשם מתנה והלה מותר בה התם ליכא סעודה מוכחת כשנתן לו (א) ודמעות שבידו או ממכרו דבהא אפשר שפיר דגמר ומקני ליה ואע"ג דנתכוון וגלי דעתיה דעביד הכי כי היכי דליתהני אידך לית לן בה כיון דמוכח דגמר בדעתיה לאקנויי לאידך ובלבד שלא יתנה בפירוש שיתן ממנה למודר דבהא ודאי חיישינן והיינו דקתני נותן לאחר לשם מתנה גמורה פי' בלא תנאי שאם ירצה לא יתן לזה כלום: |
Nedarim 48a:10 | Ritva on Nedarim 48a:5 | commentary | Nedarim | Ritva on Nedarim | Talmud | Talmud | Some say another version of this statement. Rava said: Do not say that the reason for the prohibition is because he said to him: And the gifts are given before you only so that my father will come, and that is why it is forbidden; but if he said to him: They are before you so my father should come and eat, it would be permitted. This is not so. Rather, even if he said to him: They are before you, my father should come and eat, it is forbidden. What is the reason for this? His wedding meal proves about him that his sole intention was to bypass the vow. | גמ' אמר רבא לא תימא טעמא דאמר ליה ואינם לפניך הוא דאסור. פי' דפריש בהדיא בשעת המתנה הכי דלא גמר ויהיב אבל אמר בשעת מתנה יבא אבא ויאכל מותר מכיון דלא אתני בגוף המתנה. לאיי. פי' באמת אפילו אמר לו בין בשעת המתנה בין אחרי כן יבא אבא ויאכל אסור אף על פי שלא התנה כלום אלא שנתן לו סתם והא דתנן ואינם לפניך לא אמר לו כן אלא לאחר שנגמרה המתנה: |
Nedarim 48a:2 | Ran on Nedarim 48a:2:1 | commentary | Nedarim | Ran on Nedarim | Talmud | Talmud | Rabbi Yehuda says: This is the halakha with regard to both one who writes his portion over to the Nasi and one who writes it over to a common person. Rabbi Yehuda adds: What is the difference between one who writes it over to the Nasi and one who writes it over to a common person? That one who writes it to the Nasi need not formally confer possession of the item, whereas one who writes it over to a common person must confer possession to him. And the Rabbis say: Both this one and that one must confer possession, and they specifically mentioned the Nasi only so as to speak in the present, addressing situations that were prevalent. Rabbi Yehuda says: The people of Galilee do not have to write their portion over to the Nasi because their fathers already wrote it for them, declaring that all the public property belongs to him. | שהכותב לנשיא אין צריך לזכות - שמיד שכתב לו שטר מתנה קנה אע''פ שלא זכה אדם בשבילו משום דיפה כח הנשיא: |
Nedarim 48a:2 | Ran on Nedarim 48a:2:2 | commentary | Nedarim | Ran on Nedarim | Talmud | Talmud | Rabbi Yehuda says: This is the halakha with regard to both one who writes his portion over to the Nasi and one who writes it over to a common person. Rabbi Yehuda adds: What is the difference between one who writes it over to the Nasi and one who writes it over to a common person? That one who writes it to the Nasi need not formally confer possession of the item, whereas one who writes it over to a common person must confer possession to him. And the Rabbis say: Both this one and that one must confer possession, and they specifically mentioned the Nasi only so as to speak in the present, addressing situations that were prevalent. Rabbi Yehuda says: The people of Galilee do not have to write their portion over to the Nasi because their fathers already wrote it for them, declaring that all the public property belongs to him. | ולא דברו בנשיא אלא בהווה - שאין אדם סומך להקנות לאדם אחר דמסתפי שמא יאסרנו עליו ולפיכך נהגו לכתוב לנשיא שאין דרכו לאסור הנאתו על הבריות וקשה לי לרבנן דאמרי דאחד זה ואחד זה צריכין לזכות אם כן מאי קמ''ל מתני' הא תנן לה תרי זמני נותן לאחר משום מתנה והלה מותר בה בשלמא לרבי יהודה קא משמע לן דאינו צריך לזכות אלא לרבנן מאי קמ''ל ונראה בעיני דקמ''ל דאע''ג דאין הלה מסתלק ממה שנתן שעדיין משתמש בביהכ''נ כבתחילה שרי דלא תימא הערמה בעלמא היא ואסור ומתני' דקתני ואסורין בדבר של אותה העיר רבנן היא ולא רבי אליעזר בן יעקב כדאמר לעיל דבית הכנסת כחצר שאין בה דין חלוקה דמי הילכך כיון דאפסיקא הילכתא לעיל כר' אליעזר בן יעקב ליתא למתני'. ויש לתמוה על הרמב''ם ז''ל שפסק בפ''ז מהלכות נדרים (הל' ד ה ו) כרבי אליעזר בן יעקב ופסק נמי למתני' וכבר השיגו הרמב''ן ז''ל בהלכותיו היכי מזכי שטרא לבי תרי: |
Nedarim 48a:2 | Rashi on Nedarim 48a:2:1 | commentary | Nedarim | Rashi on Nedarim | Talmud | Talmud | Rabbi Yehuda says: This is the halakha with regard to both one who writes his portion over to the Nasi and one who writes it over to a common person. Rabbi Yehuda adds: What is the difference between one who writes it over to the Nasi and one who writes it over to a common person? That one who writes it to the Nasi need not formally confer possession of the item, whereas one who writes it over to a common person must confer possession to him. And the Rabbis say: Both this one and that one must confer possession, and they specifically mentioned the Nasi only so as to speak in the present, addressing situations that were prevalent. Rabbi Yehuda says: The people of Galilee do not have to write their portion over to the Nasi because their fathers already wrote it for them, declaring that all the public property belongs to him. | שהכותב לנשיא א"צ לזכות - ע"י אחר אבל הכותב להדיוט צריך לזכות ובזה כח נשיא יפה מכח הדיוט: |
Nedarim 48a:2 | Rashi on Nedarim 48a:2:2 | commentary | Nedarim | Rashi on Nedarim | Talmud | Talmud | Rabbi Yehuda says: This is the halakha with regard to both one who writes his portion over to the Nasi and one who writes it over to a common person. Rabbi Yehuda adds: What is the difference between one who writes it over to the Nasi and one who writes it over to a common person? That one who writes it to the Nasi need not formally confer possession of the item, whereas one who writes it over to a common person must confer possession to him. And the Rabbis say: Both this one and that one must confer possession, and they specifically mentioned the Nasi only so as to speak in the present, addressing situations that were prevalent. Rabbi Yehuda says: The people of Galilee do not have to write their portion over to the Nasi because their fathers already wrote it for them, declaring that all the public property belongs to him. | בהווה - שכן דרך לחלוק כבוד לנשיא: |
Nedarim 48a:2 | Tosafot on Nedarim 48a:2:1 | commentary | Nedarim | Tosafot on Nedarim | Talmud | Talmud | Rabbi Yehuda says: This is the halakha with regard to both one who writes his portion over to the Nasi and one who writes it over to a common person. Rabbi Yehuda adds: What is the difference between one who writes it over to the Nasi and one who writes it over to a common person? That one who writes it to the Nasi need not formally confer possession of the item, whereas one who writes it over to a common person must confer possession to him. And the Rabbis say: Both this one and that one must confer possession, and they specifically mentioned the Nasi only so as to speak in the present, addressing situations that were prevalent. Rabbi Yehuda says: The people of Galilee do not have to write their portion over to the Nasi because their fathers already wrote it for them, declaring that all the public property belongs to him. | אין צריך לקנות - דאלים כחו ולכך תיקנו שיכתוב לנשיא דאין צריך לקנות שאם יתקנו לכתוב לאחר פעמים ישכחו לזכות ואתי לידי תקלה: |
Nedarim 48a:2 | Tosafot on Nedarim 48a:2:2 | commentary | Nedarim | Tosafot on Nedarim | Talmud | Talmud | Rabbi Yehuda says: This is the halakha with regard to both one who writes his portion over to the Nasi and one who writes it over to a common person. Rabbi Yehuda adds: What is the difference between one who writes it over to the Nasi and one who writes it over to a common person? That one who writes it to the Nasi need not formally confer possession of the item, whereas one who writes it over to a common person must confer possession to him. And the Rabbis say: Both this one and that one must confer possession, and they specifically mentioned the Nasi only so as to speak in the present, addressing situations that were prevalent. Rabbi Yehuda says: The people of Galilee do not have to write their portion over to the Nasi because their fathers already wrote it for them, declaring that all the public property belongs to him. | שכבר כתבו אביהם - כלומר זכותם כתבו לנשיא מדורות הראשונים: |
Nedarim 48a:2 | Shita Mekubetzet on Nedarim 48a:2 | commentary | Nedarim | Shita Mekubetzet on Nedarim | Talmud | Talmud | Rabbi Yehuda says: This is the halakha with regard to both one who writes his portion over to the Nasi and one who writes it over to a common person. Rabbi Yehuda adds: What is the difference between one who writes it over to the Nasi and one who writes it over to a common person? That one who writes it to the Nasi need not formally confer possession of the item, whereas one who writes it over to a common person must confer possession to him. And the Rabbis say: Both this one and that one must confer possession, and they specifically mentioned the Nasi only so as to speak in the present, addressing situations that were prevalent. Rabbi Yehuda says: The people of Galilee do not have to write their portion over to the Nasi because their fathers already wrote it for them, declaring that all the public property belongs to him. | רבי יהודה אומר אחד כותב לנשיא כו'. מילתא באפי נפשה קאמר ולא לחלוק בה אלא להשמיענו שהכותב לנשיא אינו צריך לזכות לו על ידי אחר וקונה בכתיבה גרידה שכך תקנו חכמים בשביל כבוד הנשיא. ודוקא בדבר של אותה העיר תקנו כדי שלא יאסרו זה על זה עשו תקנה זו והכותב להדיוט שכותב לו אנו נתנו בית הכנסת לפלוני צריך לזכות בקנין הראוי. לישנא אחרינא שהכותב בית הכנסת קנוי לפלוני צריך לזכות לו השטר ובנשיא אינו צריך כיון שכן כתב. שטה. |
Nedarim 48a:2 | Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 224:1 | ein mishpat / ner mitsvah | Nedarim | Shulchan Arukh, Yoreh De'ah | Talmud | Halakhah | Rabbi Yehuda says: This is the halakha with regard to both one who writes his portion over to the Nasi and one who writes it over to a common person. Rabbi Yehuda adds: What is the difference between one who writes it over to the Nasi and one who writes it over to a common person? That one who writes it to the Nasi need not formally confer possession of the item, whereas one who writes it over to a common person must confer possession to him. And the Rabbis say: Both this one and that one must confer possession, and they specifically mentioned the Nasi only so as to speak in the present, addressing situations that were prevalent. Rabbi Yehuda says: The people of Galilee do not have to write their portion over to the Nasi because their fathers already wrote it for them, declaring that all the public property belongs to him. | מי שאמר נכסך עלי חרם. ובו סעיף אחד: ראובן שאמר לשמעון הריני עליך חרם או הרי אתה אסור בהנאתי ראובן מותר בהנאת שמעון ושמעון אסור בהנאת ראובן ואם אמר לשמעון הרי אתה עלי חרם ראובן אסור בהנאת שמעון ושמעון מותר בהנאת ראובן הריני עליך חרם ואתה עלי שניהם אסורין ליהנות זה מזה ומותרים בדברים שהם בשותפות לכל ישראל כמו הר הבית והעזרות ואסורין בדברים שהם בשותפות לבני אותה העיר כמו בית הכנסת והתיבה והספרים ומה תקנתם שיקנו חלקם שיש להם בו לאחר ונמצא שאין אחד מהם נהנה משל חבירו וי"א שהם מותרים בכל דבר שאין בו דין חלוקה: הגה ומי שהשאיל ביתו לבית הכנסת יש בתקנת ר' גרשון שאינו רשאי לאסרה על א' מבני הקהל אא"כ יאסרנה על כולם: (ב"י בשם א"ח וכל בו סי' קי"ו) : |
Nedarim 48a:2 | Steinsaltz on Nedarim 48a:2 | commentary | Nedarim | Steinsaltz on Nedarim | Talmud | Talmud | Rabbi Yehuda says: This is the halakha with regard to both one who writes his portion over to the Nasi and one who writes it over to a common person. Rabbi Yehuda adds: What is the difference between one who writes it over to the Nasi and one who writes it over to a common person? That one who writes it to the Nasi need not formally confer possession of the item, whereas one who writes it over to a common person must confer possession to him. And the Rabbis say: Both this one and that one must confer possession, and they specifically mentioned the Nasi only so as to speak in the present, addressing situations that were prevalent. Rabbi Yehuda says: The people of Galilee do not have to write their portion over to the Nasi because their fathers already wrote it for them, declaring that all the public property belongs to him. | ר' יהודה אומר: אחד, כלומר, הוא הדין בש כותב חלקו לנשיא, ואחד בש כותב להדיוט. אלא מה בין כותב לנשיא לכותב להדיוט? שהכותב לנשיא אין צריך לזכות לו את חלקו על ידי מעשה של קנין, והכותב להדיוט צריך לזכות לו. וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה צריכין לזכות, לא דברו בענין של מזכה לנשיא אלא בהוה, שכך היו עושים. ר' יהודה אומר: אין אנשי גליל צריכין לכתוב את חלקם לנשיא, לפי שכבר כתבו אבותיהן על ידיהן (עבורם). שאמרו שכל נכסי הציבור נחשבים כשייכים לנשיא. |
Nedarim 48a:2 | Rashash on Nedarim 48a:4 | commentary | Nedarim | Rashash on Nedarim | Talmud | Talmud | Rabbi Yehuda says: This is the halakha with regard to both one who writes his portion over to the Nasi and one who writes it over to a common person. Rabbi Yehuda adds: What is the difference between one who writes it over to the Nasi and one who writes it over to a common person? That one who writes it to the Nasi need not formally confer possession of the item, whereas one who writes it over to a common person must confer possession to him. And the Rabbis say: Both this one and that one must confer possession, and they specifically mentioned the Nasi only so as to speak in the present, addressing situations that were prevalent. Rabbi Yehuda says: The people of Galilee do not have to write their portion over to the Nasi because their fathers already wrote it for them, declaring that all the public property belongs to him. | ר"ן ד"ה ולא דברו בנשיא. ויש לתמוה על הרמב"ם כו'. עתוי"ט ישוב לזה. וכן הט"ז בסימן רכ"ד תירצו ובאופן אחר. ואנכי רמזתי ג"כ ישוב לו ביומא (יב ב) ע"ש. ודע דלהב"ח שהביא הט"ז שם וכן לו עצמו אישתמיטו דברי התוספות בד"ה והכותב חלקו לנשיא שכתבו טעם נכון מדוע לא תני תקנתא דכתיבה לנשיא לעיל בחצר: |
Nedarim 48a:3 | Tosafot on Nedarim 48a:3:1 | commentary | Nedarim | Tosafot on Nedarim | Talmud | Talmud | GEMARA: The mishna appears to teach that one who is prohibited by a vow from benefiting from another may not benefit from property written over to the Nasi . The Gemara asks: Why is it forbidden? Rav Sheshet said: This is what the mishna is teaching: And what is their remedy, i.e., what can be done to enable the forbidden individuals to benefit from communal property? They should write their portion over to the Nasi , thereby relinquishing their shares in the communal property. | אמאי מיתסר - בשביל שכתב חלקו לנשיא: |
Nedarim 48a:3 | Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 224:1 | ein mishpat / ner mitsvah | Nedarim | Shulchan Arukh, Yoreh De'ah | Talmud | Halakhah | GEMARA: The mishna appears to teach that one who is prohibited by a vow from benefiting from another may not benefit from property written over to the Nasi . The Gemara asks: Why is it forbidden? Rav Sheshet said: This is what the mishna is teaching: And what is their remedy, i.e., what can be done to enable the forbidden individuals to benefit from communal property? They should write their portion over to the Nasi , thereby relinquishing their shares in the communal property. | מי שאמר נכסך עלי חרם. ובו סעיף אחד: ראובן שאמר לשמעון הריני עליך חרם או הרי אתה אסור בהנאתי ראובן מותר בהנאת שמעון ושמעון אסור בהנאת ראובן ואם אמר לשמעון הרי אתה עלי חרם ראובן אסור בהנאת שמעון ושמעון מותר בהנאת ראובן הריני עליך חרם ואתה עלי שניהם אסורין ליהנות זה מזה ומותרים בדברים שהם בשותפות לכל ישראל כמו הר הבית והעזרות ואסורין בדברים שהם בשותפות לבני אותה העיר כמו בית הכנסת והתיבה והספרים ומה תקנתם שיקנו חלקם שיש להם בו לאחר ונמצא שאין אחד מהם נהנה משל חבירו וי"א שהם מותרים בכל דבר שאין בו דין חלוקה: הגה ומי שהשאיל ביתו לבית הכנסת יש בתקנת ר' גרשון שאינו רשאי לאסרה על א' מבני הקהל אא"כ יאסרנה על כולם: (ב"י בשם א"ח וכל בו סי' קי"ו) : |
Nedarim 48a:3 | Steinsaltz on Nedarim 48a:3 | commentary | Nedarim | Steinsaltz on Nedarim | Talmud | Talmud | GEMARA: The mishna appears to teach that one who is prohibited by a vow from benefiting from another may not benefit from property written over to the Nasi . The Gemara asks: Why is it forbidden? Rav Sheshet said: This is what the mishna is teaching: And what is their remedy, i.e., what can be done to enable the forbidden individuals to benefit from communal property? They should write their portion over to the Nasi , thereby relinquishing their shares in the communal property. | א גמרא על מה ששנינו "והכותב חלקו לנשיא", תוהים: אם עושה כן, אמאי מיתסר [מדוע נאסר]? אמר רב ששת: הכי קתני [כך שנה], כך צריך להבין את המשנה: ומה תקנתן שלא ייאסרו בנכסי העיר — יכתבו חלקן לנשיא. |
Nedarim 48a:4 | Steinsaltz on Nedarim 48a:4 | commentary | Nedarim | Steinsaltz on Nedarim | Talmud | Talmud | The Gemara continues its quotation from the mishna: This is the halakha with regard to both one who writes his portion over to the Nasi and one who writes it over to a common person. Rabbi Yehuda adds: What is the difference between one who writes it over to the Nasi and one who writes it over to a common person? That one who writes it to the Nasi need not formally confer possession of the item, whereas one who writes it over to a common person must confer possession to him. And the Rabbis say: Both this one and that one must confer possession, and they specifically mentioned the Nasi only so as to speak in the present. | ר' יהודה אומר: אחד כותב לנשיא ואחד כותב להדיוט, ומה בין כותב לנשיא לכותב להדיוט? הכותב לנשיא אין צריך לזכות, והכותב להדיוט צריך לזכות. וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה צריכים לזכות, לא דברו בנשיא אלא בהוה שכך רגילים היו לעשות. |
Nedarim 48a:5 | Rashi on Nedarim 48a:5:1 | commentary | Nedarim | Rashi on Nedarim | Talmud | Talmud | § The mishna teaches: Rabbi Yehuda says: The people of Galilee do not have to confer possession of their portion to the Nasi because their forefathers already wrote it for them. It is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: The people of Galilee were quarrelsome [ kanteranin ] and would often take vows prohibiting benefit from one another. So their forefathers arose and wrote their portions of the public property over to the Nasi so that they would be able to use communal property. | גמ' תניא רבי יהודה אומר אנשי גליל קנטרנין הן - כעסנים הן: |
Nedarim 48a:5 | Rashi on Nedarim 48a:5:2 | commentary | Nedarim | Rashi on Nedarim | Talmud | Talmud | § The mishna teaches: Rabbi Yehuda says: The people of Galilee do not have to confer possession of their portion to the Nasi because their forefathers already wrote it for them. It is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: The people of Galilee were quarrelsome [ kanteranin ] and would often take vows prohibiting benefit from one another. So their forefathers arose and wrote their portions of the public property over to the Nasi so that they would be able to use communal property. | וכתבו - מדבר של אותה העיר לנשיא כוי שיהו אלו ואלו מותרין בהן: |
Nedarim 48a:5 | Tosafot on Nedarim 48a:5:1 | commentary | Nedarim | Tosafot on Nedarim | Talmud | Talmud | § The mishna teaches: Rabbi Yehuda says: The people of Galilee do not have to confer possession of their portion to the Nasi because their forefathers already wrote it for them. It is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: The people of Galilee were quarrelsome [ kanteranin ] and would often take vows prohibiting benefit from one another. So their forefathers arose and wrote their portions of the public property over to the Nasi so that they would be able to use communal property. | עמדו אבותיהם - ראשי בית אבות שלהם והכריחום שיכתבו חלקיהם לנשיא: |
Nedarim 48a:5 | Steinsaltz on Nedarim 48a:5 | commentary | Nedarim | Steinsaltz on Nedarim | Talmud | Talmud | § The mishna teaches: Rabbi Yehuda says: The people of Galilee do not have to confer possession of their portion to the Nasi because their forefathers already wrote it for them. It is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: The people of Galilee were quarrelsome [ kanteranin ] and would often take vows prohibiting benefit from one another. So their forefathers arose and wrote their portions of the public property over to the Nasi so that they would be able to use communal property. | ב שנינו במשנה ש ר' יהודה אומר: אין אנשי גליל צריכין לזכות, לפי שכבר כתבו אבותיהן על ידיהן. תניא [שנויה ברייתא ], ר' יהודה אומר: אנשי גליל קנטרנין (אנשי קטטה ומריבה) היו, והיו נודרין הנאה זה מזה בתדירות, עמדו אבותיהם וכתבו חלקיהן בנכסי ציבור לנשיא, כדי שלא יכשלו באיסור. |
Nedarim 48a:6 | Rosh on Nedarim 6:4:1 | commentary | Nedarim | Rosh on Nedarim | Talmud | Talmud | MISHNA: With regard to one who is prohibited by a vow from deriving benefit from another and he does not have anything to eat, the other may give the food to someone else as a gift and he is then permitted to eat it. The mishna recounts: An incident occurred involving someone in the city of Beit Horon whose father had vowed not to derive benefit from him, and the son was marrying off his own son and wanted his father to be able to participate in the wedding meal. And he therefore said to another: The courtyard where the wedding will take place and the wedding meal are given before you as a gift, but only so that my father will come and eat with us at the meal. | הנודר מן היין מותר בתבשיל שיש בו טעם יין אמר קונם יין שאני טועם ונפל לתבשיל אם יש בו בנ"ט ה"ז אסור הנודר מן הענבים מותר ביין מן הזתים מותר בשמן אמר קונם זתים וענבים אלו שאני טועם אסור בהם וביוצא מהן: גמ' בעי רמי בר חמא אלו דווקא או שאני טועם דווקא באלו לא קמבעיא ליה דדוקא הוא דתנן אמרו לו כן הדבר אימתי שאמר בשר זה עלי וכו' כי קא מיבעי ליה בשאני אוכל שאני טועם ת"ש דג דגים שאני טועם אסור בהן בין גדולים בין קטנים ומותר בטרית ובציר אמר רבא וכבר יצא מהם ולא איפשיטא הך בעיא הלכך אזלינן לחומרא ואם אמר שאני אוכל שאני טועם או אלו אסור ביוצא מהן וכן נמי בנתינת טעמו דהא מייתי ראייה מנתינת טעם ליוצא מהן והא דאמרי' במתני' הנודר מן הבשר מותר ברוטב היינו באומר קונם בשר עלי שלא כיון אלא במה שנקרא בשר: |
Nedarim 48a:6 | Ran on Nedarim 48a:6:1 | commentary | Nedarim | Ran on Nedarim | Talmud | Talmud | MISHNA: With regard to one who is prohibited by a vow from deriving benefit from another and he does not have anything to eat, the other may give the food to someone else as a gift and he is then permitted to eat it. The mishna recounts: An incident occurred involving someone in the city of Beit Horon whose father had vowed not to derive benefit from him, and the son was marrying off his own son and wanted his father to be able to participate in the wedding meal. And he therefore said to another: The courtyard where the wedding will take place and the wedding meal are given before you as a gift, but only so that my father will come and eat with us at the meal. | המודר הנאה מחברו וכו' - הך מתני' תנן לה בפירקין דלעיל (נדרים דף מג.) ולא נשנית כאן אלא בשביל דבר שנתחדש בה שאם הוכיח סופו על תחלתו הערמה הוי ואסור: |
Nedarim 48a:6 | Ran on Nedarim 48a:6:2 | commentary | Nedarim | Ran on Nedarim | Talmud | Talmud | MISHNA: With regard to one who is prohibited by a vow from deriving benefit from another and he does not have anything to eat, the other may give the food to someone else as a gift and he is then permitted to eat it. The mishna recounts: An incident occurred involving someone in the city of Beit Horon whose father had vowed not to derive benefit from him, and the son was marrying off his own son and wanted his father to be able to participate in the wedding meal. And he therefore said to another: The courtyard where the wedding will take place and the wedding meal are given before you as a gift, but only so that my father will come and eat with us at the meal. | והיה משיא את בנו - מדיר היה משיא את בנו: |
Nedarim 48a:6 | Rashi on Nedarim 48a:6:1 | commentary | Nedarim | Rashi on Nedarim | Talmud | Talmud | MISHNA: With regard to one who is prohibited by a vow from deriving benefit from another and he does not have anything to eat, the other may give the food to someone else as a gift and he is then permitted to eat it. The mishna recounts: An incident occurred involving someone in the city of Beit Horon whose father had vowed not to derive benefit from him, and the son was marrying off his own son and wanted his father to be able to participate in the wedding meal. And he therefore said to another: The courtyard where the wedding will take place and the wedding meal are given before you as a gift, but only so that my father will come and eat with us at the meal. | מתני' המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל - הך מתניתין אייתי נמי לעיל באידך פירקין (נדרים ד' מג.) אלא דהתם לא נקט לה אלא משום דיוקא משום דבעי למיתנא עלה הפקר דפליג בה רבי יוסי: |
Nedarim 48a:6 | Shita Mekubetzet on Nedarim 48a:5 | commentary | Nedarim | Shita Mekubetzet on Nedarim | Talmud | Talmud | MISHNA: With regard to one who is prohibited by a vow from deriving benefit from another and he does not have anything to eat, the other may give the food to someone else as a gift and he is then permitted to eat it. The mishna recounts: An incident occurred involving someone in the city of Beit Horon whose father had vowed not to derive benefit from him, and the son was marrying off his own son and wanted his father to be able to participate in the wedding meal. And he therefore said to another: The courtyard where the wedding will take place and the wedding meal are given before you as a gift, but only so that my father will come and eat with us at the meal. | מתניתין המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל כלומר והוא רוצה לההנותו. נותן לאחר לשום מתנה פירוש נותן מנכסיו. והלה מותר בה כלומר באותה מתנה משום דלאו נכסיו הוא וכגון דאמר נכסיך עלי או דאמר מדיר נכסי עליך דמכיון שנתנן לאחר מותר בהן וקא משמע לן דלית כאן הערמה. אמר לו אם שלי הם הרי הן מוקדשין לשמים פירוש רצה לעמוד על ידי הקדש זה על כונת הנותן אם נתנן לו במתנה בהערמה או במתנה גמורה. אמר לו ולא נתתי לך את שלי (אלא) שתקדישם לשמים כלומר שכבר פירש לו שאינן נתונין לפניו אלא לדבר זה בלבד שיבא אבא ויאכל עמהם בסעודה לא שתהא לו המתנה נתונה לו לחפץ אחר. אמר לו ולא נתת לי את שלך אלא שתהא אתה ואביך אוכלין ושותין ומתרצין זה לזה ויהא העון תלוי בראשי כלומר דמכיון דגלית אדעתך שאין מתנתך מתנה גמורה עדיין נכסיך הם ונמצא אביך אוכל על ידי דבר האסור לו. הרנב"י ז"ל. |
Nedarim 48a:6 | Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 221:9 | ein mishpat / ner mitsvah | Nedarim | Shulchan Arukh, Yoreh De'ah | Talmud | Halakhah | MISHNA: With regard to one who is prohibited by a vow from deriving benefit from another and he does not have anything to eat, the other may give the food to someone else as a gift and he is then permitted to eat it. The mishna recounts: An incident occurred involving someone in the city of Beit Horon whose father had vowed not to derive benefit from him, and the son was marrying off his own son and wanted his father to be able to participate in the wedding meal. And he therefore said to another: The courtyard where the wedding will take place and the wedding meal are given before you as a gift, but only so that my father will come and eat with us at the meal. | היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחר לשם מתנה והלה מותר בה ואם אין עמהם אחר מניח על הסלע ואומר הרי הוא מופקר לכל מי שירצה והלה נוטל ואוכל במה דברים אמורים בנותן לאחר לשם מתנה בסתם אבל אם אמר לחבירו הסעודה נתונה לך במתנה ויבא פלוני שהוא אסור בהנייתי ויאכל עמכם בסעודה הרי זה אסור ולא עוד אלא אפי' נותן לו סתם וחזר ואמר לו רצונך שיבא פלוני ויאכל עמכם אם הוכיח סופו על תחלתו שלא נתן לו אלא על מנת שיבא פלוני ויאכל אסור כגון שהיתה סעודה גדולה והוא רוצה שיבא אביו או רבו וכיוצא בהם שהם אסורים בהנייתו לאכול מסעודתו שהרי סעודתו מוכחת עליו שלא גמר להקנות וכן כל כיוצא בזה: |
Nedarim 48a:6 | Steinsaltz on Nedarim 48a:6 | commentary | Nedarim | Steinsaltz on Nedarim | Talmud | Talmud | MISHNA: With regard to one who is prohibited by a vow from deriving benefit from another and he does not have anything to eat, the other may give the food to someone else as a gift and he is then permitted to eat it. The mishna recounts: An incident occurred involving someone in the city of Beit Horon whose father had vowed not to derive benefit from him, and the son was marrying off his own son and wanted his father to be able to participate in the wedding meal. And he therefore said to another: The courtyard where the wedding will take place and the wedding meal are given before you as a gift, but only so that my father will come and eat with us at the meal. | ג משנה המודר הנאה מחבירו ואין לו, לחבר, מה יאכל — נותנו את המאכל לאחר לשום (לשם) מתנה, והלה, המודר, מותר בה. מסופר: מעשה באחד, ב עיר בית חורון שהיה אביו נודר הימנו הנאה, והיה הבן משיא את בנו, ו רצה שאביו יהיה בסעודת הנישואין. מה עשה, אמר לחברו: חצר וסעודה נתונים הינן לפניך, אלא כדי שיבא אבא ויאכל עמנו בסעודה. שעל ידי כך רצה להפקיע את האיסור שעל ידי הנדר, שיוכל גם אביו להשתתף בסעודה. |
Nedarim 48a:6 | Sefer Yereim 118:18 | null | Nedarim | Sefer Yereim | Talmud | Halakhah | MISHNA: With regard to one who is prohibited by a vow from deriving benefit from another and he does not have anything to eat, the other may give the food to someone else as a gift and he is then permitted to eat it. The mishna recounts: An incident occurred involving someone in the city of Beit Horon whose father had vowed not to derive benefit from him, and the son was marrying off his own son and wanted his father to be able to participate in the wedding meal. And he therefore said to another: The courtyard where the wedding will take place and the wedding meal are given before you as a gift, but only so that my father will come and eat with us at the meal. | עשתי עשרה דתניא (ס"ב ב') יש דברים שהם מותרים ואסורים מפני הערמת ריבית. כיצד אמר לו הלויני מנה א"ל מנה אין לי חטים במנה יש לי שאני נותן לך נתן לו חטים במנה וחזר ולקחן ממנו בב"ד סלעים, מותר ואסור לעשות כן מפני הערמת , המלוה נמי בריבית בהערמת מתנת גוי מלוה בריבית נקרא. וראיתי שוטים הנהיגו ונותנים מעותיהם לעבדיהם ולשפחותיהם במתנה והוא מלוה לישראל. ושטות והדיוטות הוא, כי העבדים והשפחות יודעים שאינם נותנים להם ואינם מתכוונים לקנות לא מעות ולא משכון וגרועה הערמה זאת ממתנת בית חורון שנתבטלה מטעם שרצה המקבל להקדישה ומיחה הנותן, ומטעם הוכחת סעודה שלא נתן אלא בהערמה כ"ש זאת שברור לנו שאם היה הגר רוצה ליתנם לאחר או להקדישם לא היה מניחו והוכחת מעשיהם שאין נותנים אלא כמערימים שמתנתם בטילה יותר ממתנת בית חורון, דתנן בנדרים פ' השותפין (נדרים מ"ח א') מעשה באחד בבית חורון שהיה אביו מודר הנאה ממנו והיה משיא את בנו ואמר לאחד הרי חצר והסעודה נתונים לך במתנה ואינם לפניך אלא כדי שיבא אבא ויאכל. א"ל אם שלי הם הן מוקדשים לשמים א"ל לא נתונים לך ע"מ שתקדישם ואמרו חכמים כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה. ומסיקנא, ואפי' אמר והן לפניך אסור כיון דסעודתו מוכחת עליו ובמתנה זו שנותן לעבדו או לשפחתו אפי' לא אמר ואינם לפניך ולא הם לפניך אלא סתם נתן שברור לנו שהגוי אינו מתכוין לקנותם יש לבטלה יותר ממתנת בית חורון. קיי"ל כר' אליעזר דאמר באיזהו נשך (ס"א ב') דריבית קצוצה יוצאה בדיינים כדפסקינן באיזה נשך (ס"ה ב') והלכתא כרב חמא והלכתא כר' אליעזר, אבל אבק ריבית אינו יוצא בדיינין ואפי' משכנתא בלא נכייתא שהוא דרך הלואה כדאמר ליה אביי לרבא (ס"ז א') מאי משכנתא א"ל כיון דלא קנו ליה שרי. והא דאמרינן התם עביר רבינא עובדא וחשב ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא פי' דאמרינן לעיל מיניה ריבית דרבנן לא הדרת התם פי' הא דאפיק פירי לא מטעם ריבית אפיק אלא מטעם מחילה בטעות שרבינא עונה על מכר שנעשה בטעות ואהדרא רבינא הדרא פירי שלא נתרצה בעל הקרקע שיאכל הלוקח פירות אלא מתוך שהיה סבור שהקנין קנין קיים היה אוכל מטעם ריבית לא אפיק. ותדע שאם נפרש מטעם ריבית קשיא דרבינא אדרבינא דאפי' משכנתא בלא נכייתא שהוא דרך הלואה וחמור ממכר אמר רבינא בשמעתא קמייתא באיזהו נשך דלא הדר, דאמר התם (ס"ב א') אמר רבינא האי משכנתא בלא נכייתא דבדיניהן מוציאין מלוה למלוה ובדינינו לא מחזרינן ממלוה ללוה. מאחר דקיי"ל ריבית קצוצה יוצאה בדיינים יש תקנה לעוברי עבירת ריבית ע"י חשבון דר' יוחנן וריש לקיש הלכה כר' יוחנן לבד מ'ח'ק'ם' ואמרינן באלו הן הלוקין במכות על הא דתניא כל לא תעשה שיש בה קום עשה שאין לוקין עליו ריש לקיש תני קיימו ולא קיימו ר' יוחנן תני בטלו ולא בטלו פי' ביטל עשה שבו שאינו יכול לקיימו וכיון דמחייב בהשלמת ריבית קרינא ליה התם לא בטלו באלו הן הלוקים (ט"ז א'): |
Nedarim 48a:6 | Rashi on Nedarim 43b:5:3 | null | Nedarim | Rashi on Nedarim | Talmud | Talmud | MISHNA: With regard to one who is prohibited by a vow from deriving benefit from another and he does not have anything to eat, the other may give the food to someone else as a gift and he is then permitted to eat it. The mishna recounts: An incident occurred involving someone in the city of Beit Horon whose father had vowed not to derive benefit from him, and the son was marrying off his own son and wanted his father to be able to participate in the wedding meal. And he therefore said to another: The courtyard where the wedding will take place and the wedding meal are given before you as a gift, but only so that my father will come and eat with us at the meal. | משום מתנת בית חורון - כדתנן בפרקין לקמן (נדרים דף מח.) דמוכחא מילתא דלא נתנה לחברו אלא בשביל שיבא אביו ויאכל והכא נמי אי אמרינן הוי הפקר כיון דאין שם אחר מיחזי דבשביל מודר ממש הפקיר והיינו דומיא דבית חורון הלכך אוקמינן אדרבנן דלא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה ואית דמפרשי אלא אמר רבא לעולם לר' יוסי מדאורייתא לא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה ולא דמי למתנה ומדרבנן הוא דהוי הפקר אע"ג דלא אתי לרשות זוכה כדאמרי' לקמן כדי שלא תשתכח תורת הפקר והכא במתני' כו': |
Nedarim 48a:6 | Yad Ramah on Bava Batra 134a:3 | null | Nedarim | Yad Ramah on Bava Batra | Talmud | Talmud | MISHNA: With regard to one who is prohibited by a vow from deriving benefit from another and he does not have anything to eat, the other may give the food to someone else as a gift and he is then permitted to eat it. The mishna recounts: An incident occurred involving someone in the city of Beit Horon whose father had vowed not to derive benefit from him, and the son was marrying off his own son and wanted his father to be able to participate in the wedding meal. And he therefore said to another: The courtyard where the wedding will take place and the wedding meal are given before you as a gift, but only so that my father will come and eat with us at the meal. | ומאי מעשה דבית חורון, דתנן (נדרים מח,א) מעשה בבית חורון באחד שהיה אביו מודר הימנו הנאה והיה משיא את בנו אמר לחבירו הרי החצר והסעודה נתונין לך במתנה והן בפניך כדי שיבא אבא ויאכל עמנו בסעודה, אמר לו אם שלי הם הרי מוקדשים לשמים אמר לו לא נתתי לך את שלי אלא שתקדישם לשמים אמר לו לא נתת לי את שלך אלא שתהא אתה ואביך אוכלים ושותין ומתרצין זה לזה ויהא עון תלוי בראשי. אמרו חכמים כל מתנה שאינה שאם הקדישה מוקדשת אינה מתנה. הילכך אע"ג דאמר ליה הרי הן בפניך עד שיבא אבא ויאכל עמנו בסעודה, דמשמע דלא אקנינהו נהליה אלא כל זמן הסעודה, כיון דלא יכיל לאקדושיה לההיא שעתא לא מתנה היא ואפי' לפי שעה: |
Nedarim 48a:6 | Sefer Mitzvot Gadol, Negative Commandments 242:1 | null | Nedarim | Sefer Mitzvot Gadol, Negative Commandments | Talmud | Halakhah | MISHNA: With regard to one who is prohibited by a vow from deriving benefit from another and he does not have anything to eat, the other may give the food to someone else as a gift and he is then permitted to eat it. The mishna recounts: An incident occurred involving someone in the city of Beit Horon whose father had vowed not to derive benefit from him, and the son was marrying off his own son and wanted his father to be able to participate in the wedding meal. And he therefore said to another: The courtyard where the wedding will take place and the wedding meal are given before you as a gift, but only so that my father will come and eat with us at the meal. | איש (א) כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו [בשבועות דף כ"ב משמעות כל הסוגיא] לפיכך אם אמר פרי זה אסור עלי אפי' ענב אחד ואפי' פרי קטן ממנו ואכלו לוקה מה"ת ואפי' אכל ממנו כל שהוא שאין לנדרים שיעור שכל הנודר מן הדבר הרי הוא כמפרש כל שהו, אבל אם אמר אכילה מפרי פלוני אסורה עלי אינו לוקה עד שיהא בו כזית, ארבעה דברים יש בין נדרים לשבועות ביטוי, [בנדרים דף י"ז] ששבועות ביטוי אין שבועה חלה על שבועה ובנדרים יחל נדר על נדר, המתפיס בשבועה פטור כדאיתא בשבועות [דף כ'] ובנדרים חייב כדאיתא בנזיר [דף כ'] אין שבועת ביטוי חלה אלא על דבר הרשות כדאיתא בשבועות [דף כ"ה וכ"ז] ובנדרים [דף ט"ז] ונדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות, [בשבועות דף כ"ה ובנדרים דף ט"ו וי"ז] שבועת ביטוי חלה על דבר שיש בו ממש על דבר שאין בו ממש ונדרים אינן חלים אלא על דבר שיש בו ממש כיצד יחול נדר על נדר האומר הרי עלי קרבן אם אוכל ככר זו הרי עלי נדר אם אוכלנה הרי עלי קרבן אם אוכלנה ואכלה חייב על כל אחת ואחת כדאיתא בנדרים [דף י"ז] וכן כל כיוצא בזה, כיצד המתפיס בנדרים חייב [בפ' מי שאמר תניין דף כ'] שמע חבירו שנדר ואמר ואני כמוך בתוך כדי דיבור הר"ז אסור במה שנאסר בו חבירו, שמע השלישי את זה שאמר ואני ואמר ואני אפי' היו מאה וכל אחד מהן אמר ואני כמוך בתוך כדי דיבורו של חבירו הרי כלן אסורין, וכן האומר הבשר הזה אסור עלי וחזר ואמר אפי' אמר כמה ימים והפת זו כבשר הזה הרי הפת נתפסת ונאסרת חזר ואמר ודבש זה כפת זו ויין זה כדבש הזה אפי' היו מאה בעניין זה כולן אסורי', הרי שמת אביו או רבו ונדר שיצו' אותו היום וצם ולאחר כמה שנים אמר הרי יום זה עלי כיום שמת בו אביו או רבו הר"ז אסור לאכול בו ביום כלום שהרי התפיס יום זה ואסרו כיום האסור לו וכן כל כיוצא בזה, ודורשו שמואל בשבועות [דף כ' ושם כל הסו'] מכי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור, עוד שם [בדף כ"ה וכל הסו' בתו' שם בד"ה מה] בנדרים [דף ט"ז] מפרש שחלין הנדרים על דבר מצוה כדבר הרשות כגון האומר הרי מצה בלילי פסח אסור' עלי או ישיבת סוכה בחג אסורה עלי או תפילין אסורין כנטילה עלי הרי אלו אסורין עליו, ואם אכל או ישב או נטל לוקה וכן כל כיוצא בזה, ואין צ"ל במי שאמר הרי עלי קרבן אם אוכל מצה בלילי הפסח שחייב בקרבן, ומפני מה נדרים חלים על דבר מצוה והשבועה אינה חלה על דכר מצוה מפני שהנשבע אוסר עצמו על דבר שנשבע עליו, והנודר אוסר דבר הנדור על עצמו, נמצא הנשבע לבטל את המצוה אוסר את עצמו בה וכבר עצמו מושבע עליה מהר סיני ואין שבועה חלה על שבועה, אבל האוסר דבר זה בנדר אותו הדבר הוא שנאסר ואותו הדבר אינו מושבע ועומד מהר סיני' ומוכיח בנדרים [דף ט"ז] שאם אמר ישיבת סוכה עלי שבועה שדומה לנדר שחל בעניין זה, מדכתיב לה' גם בשבועה כמו כן יחול שנא' לה' או השבע שבועה אבל שבועה שלא אשב בסוכה אין זה חל, וכן פי' [שם ובפ' ג' דשבועות דף כ"ה] חומר בנדרים מבשבועות שהנדר בכל אותו עניין שחל על דבר הרשות חל על דבר המצוה כגון שאמר ישיבת סוכה קונם עלי אבל אם אמר קונם שלא אשב בסוכה אינו חל אפי' בסוכת הרשות [בתו' דלעיל מבואר] אבל בשבועה יש עניין שחל על דבר הרשות ואינו חל על דבר מצוה כגון שבועה שלא אשב בסוכה, כשאתה מתבונן בפסוקים תמצא שהדברים מראין כן כמו שקיבלו חכמים מפי השמועה שהרי הוא אומר בשבועת בטוי להרע או להיטיב שמשמעו בדבר הרשות שיאכל וישתה היום או שיצום היום וכיוצא בהן ובנדרים הוא אומר ככל היוצא מפיו יעשה ולא חלק בין לדבר מצוה בין לדבר הרשות, [כך משמע שם בפ' ר"א דף כ"ו] הנודר שיצום בשבת או בי"ט חייב לצום שהנדרים חלים על דבר מצוה, וכן הנודר שיצום שני וחמישי כל ימיו ופגע בהן ימים טובים חייב לצום, פגע בה חנוכה ופורים ידחה נדרו מפני שהימים האלו הואיל ואיסור הצום בהם מד"ס הרי הן צריכין חיזוק וידחה נדרו מפני גזירת חכמים כדאיתא בתענית [דף י"ט] וכן מחלק בר"ה [דף י"ב] בין חנוכה ופורים לשאר ימ"ט מטעם זה ואומר שם שבטלה מגילת תענית חוץ מחנוכה ופורים פי' מגילת תענית היא מגילה שכתוב בה אילין יומיא דלא להתענאה בהון, כיצד אין הנדרים חלין אלא על דבר שיש בו ממש האומר דבורי עליך קרבן אינו אסור לדבר עמו שהדיבור אין בו ממש וכן אם אומר לו דיבורי אסור עליך ואין זה כאומר פירותי עליך קרבן או פירותי אסורין עליך שהן אסורין עליו [בכולהו גריס רבי' נסים שאני בלא יו"ד עי' בפירושו פ"ב דנדרים במשנה] לפיכך האומר לחברו קרבן שאני מדבר עמד או שאני מהלך עמך או שאמר קרבן שאני ישן שאני מדבר שאני מהלך אין הנדרים חלין בכל אלו מפני שאין בהן ממש כדאיתא בנדרים [דף ט"ו וט"ז] והא דתניא בשבועות [דף כ' ע"ש בתו' בד"ה שלא] איזהו איסור נדר האמור בתורה הרי עלי שלא אוכל בשר, דקדק בלשונו, אבל האומר יאסר פי לדיבורו וידי למעשיה ורגלי להילוכן ועיני לשינתן הרי הנדר חל עליהם לפיכך האומר לחברו קרבן פי מלדבר עמך וידי מלעשות עמך ורגלי מלהלך עמך ה"ז אסור כדאיתא בנדרים [דף י"ג] הנודר בדברים שאין בהם ממש ואסרן אע"פ שאין הנדר חל עליהן אין מורין לו להקל הואיל ובדעתו שהנדר חל עליהם ומתירין לו נדרו אע"פ שלא נאסר שלא ינהגו קלות ראש בנדרים, וגם הרב, אלחנן כתב בפ' ואלו מותרים צריך להחמיר לאדם שנדר קונם שאני ישן קונם שאני מדבר משום דרבינא לכל הפחות אשכחן דאית ליה בל יחל מדרבנן בדבר שאין בו ממש [בנדרים דף ט"ו] מסקינן בנדרים [דף כ"א] שנדרי אונסים ונדרי שגגות ונדרי הבאי הרי אלו מותרין, כדרך שבארנו בשבועות [לעיל ל"ת רמ"א] הרי שהדירוהו האונסין או המוכסין ואמרו לו נדור לנו שהבשר אסור עליך אם יש עמך דבר שחייב במכס ונדר ואמר הרי הפת והבשר והיין אסורין עלי ה"ז מותר בכל אע"פ שהוסיף על מה שבקשו ממנו [שם דף כ"ח כל הסו'] וכל הנדרים האלו צריך שיכוין בלבו לדבר המותר כגון שישים בלבו שיהו אסורין עליו אותו היום בלבד או אותה שעה וכיוצא בזה וסומך על דברים שבלבו הואיל והוא אנוס ואינו יכול להוציא בשפתיו ונמצא בשעה שידור להם אין פיו ולבו שוין כמו שבארנו בשבועות [בל"ת דלעיל] ולשון הבאי פירש ר"ת שהוא לשון המקרא מה הבמה אשר אתם הבאים שמה תירגם יונתן הבאים משתטן [שם דף כ' וכ"ג] וכן נדרי זרוזין מותרין, כיצד כגון שהדיר חברו שיאכל אצלו ונדר זה שלא יאכל מפני שאינו רוצה להטריח עליו בין אכל בין לא אכל שניהן פטורין, [שם דף כ'] וכן המוכר שנדר שלא ימכור חפץ זה אלא בסלע והלוקח נדר שלא יקחנה אלא בשקל רצו בג' דינרי שניהן פטורים וכן כל כיוצא בזה לפי שכל אחד מהם לא גמר בלבו ולא נדר אלא כדי לזרז את חברו, נראה שהלכה כשמואל שאומר שם [דף כ"א] ארבעה נדרים אלו הן צריכין התרת חכם שהרי בירו' [שם וכן כל הסוגיא באשירי שם] סובר רב כמותו וחולקין על רב אסי וגם לשון המשנה, [בדף כ'] ששונה התירו משמע כן וגם רב יוסף מתני לה [בדף כ"א] לקולא וגרסי' בירו' דנדרים ובתוספתא [והתוספ' שם בפרק ד'] מניין שאפי' ארבעה מיני נדרים אלו שהן מותרין שאסור לו לאדם להיות נודר בהן על מנת לבטלן תלמוד לומר לא יחל דברו לא יעשה דברו חולין מי שנדר וניחם על נדרו הר"ז נשאל לחכם ומתירו, ודין היתר נדרים כדין היתר שבועות שאין מתיר אלא חכם מובהק או שלשה הדיוטות במקום שאין חכם וכלשון שמתירין השבועה מתירין הנדר וכן כל שאר העניינים שבארנו בשבועות [בל"ת דלעיל] כולן בנדרים כדרך שהן בשבועות, ואין מתירין הנדר עד שיחול כמו בשבועה [גם כן בל"ת דלעיל] וכשם שנשאלין על נדרי האיסור כן נשאלין על נדרי הקדש [בפ' נערה דף ע"ה ובפרק ו' דערכין דף כ"ג] לבית הילל דאמרי' בנזיר [דף ל"א ומבואר יותר בסמ"ע מ"ע קל"ד] אין הקדש טעות הקדש ומתירין אותו בין נדרי קדשי בדק הבית בין נדרי קדשי מזבח, ואין נשאלין על התמורה [כך משמע בנדר דלעיל] וכשם שאב ובעל מיפר נדרי האיסור כך מיפר נדרי ההקדשות הדומין לנדרי האיסור [פשוט ומבואר הוא] אמרי' בנזיר [דף כ'] מי שנדר ושמע חברו ואמר ואני ושמע הג' ואמר ואני ונשאל הראשון על נדרו או על שבועתו והותר הותרו כולן אבל אם נשאל האחרון האחרון מותר וכולן אסורין נשאל הב', השני והג' מותר והראשון אסור, וכן שנינו בנדרים [דף ס"ו] הנשבע או הנודר שאיני נהנה לכולכם ונשאל על נדרו או על שבועתו על אחד מהם והותר הותרו כולם שהנדר שהותר מקצתו הותר כולו, אמר שאיני נהנה לא לזה ולא לזה ולזה הותר הראשון הותרו כולן הותרו האחרון והאחרון מותר וכולן אסורין האומר הרי פירות אלו אסורין עלי היום אם אלך למקום פלוני למח' ה"ז אסור לאכול אותו היום גזיר' שמא ילך למחר לאותו מקום כדאמר רב יהודא גבי שינה בפ' אלו מותרין (נדרים דף י"ד) ואם עבר ואכלן אותו היום והלך למחר לאותו מקום לוקה, [בה"ג מודה רב יהודא] אמר הרי הן אסורין עלי למחר אם אלך היום למקום פלוני ה"ז מותר לילך היום לאותו מקום ויאסרו עליו אותן הפירות למחר וכן כל כיוצא בזה מפני שהאדם זהיר בדבר האסור שלא לעשותו ואינו נזהר בתנאי שגורם לאסור דבר המותר, בתעני' [דף י"ב] הנודר לצום בי' ימים באיזה יום שירצה והיה מתענה בא' מהן והוצרך לדבר מצוה או מפני כבוד אדם גדול ה"ז אוכל ופורע יום אחר שהרי לא קבע הימים בתחילת הנדר, [בנדרים] גרסי' בירו' תני חדא המתענ' ושכח ואכל ישלי' ותניא אידך איבד תעניתו לא קשיא הא דקאמר ישלים כגון דאמר יום זה והא דקאמר איבד תעניתו כשנדר להתענות יום סתם, בברכות [דף י"ד] מסקי' שהשרוי בתענית טועם עד רביעית ואין בכך כלום ופי' ר'"ח בתו' שם כגון שחוזר ופולט, האומר הרי פירות האלו עלי קרבן או שאמר הרי הן עלי כקרבן הרי אלו אסורין עליו, ומפני שאיפשר שידור אדם קרבן ויעשה בהמה שהיתה חול ותאסר, אבל האומר מאכל פלוני עלי כבשר חזיר כנבילות וטריפות אין כאן נדר שנ' כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור כדאיתא בנדרים [דף י"ד] החטאת והאשם אע"פ שאינן באין בנדר או בנדבה איפשר לנודר להביא אותם מחמת נדרו, שהנודר בנזיר מביא חטאת ואם נטמא מביא אשם לפיכך האומר פירות אלו עלי כחטאת וכאשם או שאמר הרי הן חטאת או הרי הן אשם הרי אלו אסורין שנינו בנדרים [ריש פירקא] כל כינוי נדרים כנדרים וחרמים כחרמים וכו' פי' יש מקומות שהאנשים עלגים ומפסידין הלשון ומכנין דבר בדבר אחר הולכין שם אחר הכינוי, [שם דף י'] כיצד כל כינוי קרבן כקרבן האומר הרי עלי קונם קונח קונס הרי אלו כינוי לקרבן, חרק חרף חרך הרי אלו כינויין לחרם, וכן כל כיוצא בזה הולכין אחר לשון כלל העם שבאותו מקום, וכן אמר רבי יוחנן [שם] כינויין לשון עכו"ם הם, [בירו' שם] וכשם שאוסר עצמו בכינויין כך אם הקדיש בכינויין הרי הן הקדש, וכינויי הכינויין מותרין בין בנדרי איסור בין בנדרי הקדש, עוד אומר שם [דף ה'] האומר לחבירו מודר אני הנאה ממך משמע דבר זה שלא ידבר עמו, מופרש אני ממך משמע שלא ישא ויתן עמו, מרוחק אני ממך משמע שלא ישב עמו בארבע אמות, וכן אם אמר לו מנודה אני לך, או משומת אני לך משמעו בן אבל אם אמר לו מודר אני ממך שלא אוכל לך או מרוחק אני ממך שלא אוכל לך או מופרש אני ממך שלא אוכל לך הר"ז אסור לאכול לו, מסקינן בנדרים [דף י"ד] הנודר בתורה כגון שאמר פירות אלו עלי כזו לא אמר כלום ואיננו צריך שאלה לחכם אלא אם כן היה עם הארץ כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים נדר במה שכתוב בתורה הר"ז אסור שהרי כתוב איסור ונדר ואם נטלה בידו ונדר בה הר"ז כמו שנדר במה שכתוב בה, בנדרים [דף ח'] אמר רב גידל אמר רב האומר לחבירו נשכים ונשנה פרק אחד עליו להשכים ולשנו' שזה הוא כמו נרר, וכן האומר אשנה פרק זה, ומקשה שם והלא מושבע ועומד מהר סיני ואין שבועה חלה על שבועה ומאי קמ"ל דשרי ליה לזרוזי נפשיה היינו דרב גידל קמייתא דאמר [שם] שנשבעין לקיים המצוה ומשני כיון דאי בעי פטר נפשיה בקרית שמע דשחרית וערבית משום הכי חלה עליה שבועה ומדקדק ר"י [וכן הוא בתו' שם דף ב' ע"ד] מדמקשה היינו דרב גידל קמייתא דאמר שנשבעים לקיים את המצוה משמע שגם כאן נשבע אשנה פרק זה, אחד הנודר מפי עצמו או שהדירו חבירו ואמר אמן או דבר שעניינו כעניין אמן שהוא קבלת דברים אסור ואין הנודר נאסר בדבר שאסר על עצמו עד שיוציא בשפתיו ויהא פיו ולבו שוין כאחד כמו שנתבאר בשבועות [לעיל בל"ת רמ"א] וכן שנינו במסכת תרומה [דף נ"א] המתכוין לומר עולה ואמר שלמי' שאיני נכנס לבית זה ואמר לזה שאיני נהנה לזה ואומר לזה לא אמר כלום עד שיהיו פיו ולבו שוים, שנינו בנדרים [דף כ"ג] ראב"י אומר הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה כולה יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור כל השנה יהא בטל ובלבד שיהא זכור התנאי בשעת הנדר [שם כל הסוגיא מתחילה וע"ס] ומקשה הספר אדרבה כשהוא זוכר את התנאי בשעת הנדר הרי נדרו קיים שהרי ביטל את התנאי בנדר זה ומתרץ אביי תני ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר מן התנאי ואח"כ נזכר מן התנאי הרי נדרו בטל, [בפירוש רבינו נסים מבואר שם יותר] ורבא אינו חולק על שיטת התלמוד ותירוצו של אביי אלא מחזר להעמיד לשון המשנה כמו שעושה במקום אחר שם [דף כ"ד] גבי שבועת הבאי, ומפרש לשון המשנה כגון שהתנה בר"ה ואחר כך נדר ונזכר בשעה שנדר שיש לו תנאי ושכח על איזה דבר התנה אם מאכילה ושתייה או מדברים אחרים אם אמר על דעת הראשונה אני עושה ואח"כ נזכר שמזה הדבר התנה אין נדרו נדר שהרי בטלו, ואם לא אמר על דעת הראשונה אני עושה כבר בטל התנאי וקיים הנדר שהרי זכר בשעת הנדר שיש שם תנאי ואעפ"כ נדר, ואומר שם סבר רב הונא בר חנינא למידרשיה בפירקא כלומר לדרוש ברבים המשנה כפי' של אביי א"ל רבא תנא מסתם לה סתומי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים נר' לפי דבריו [מבואר שם בפי' הרא"ש] שאינו מפרש ואת בעי למדרשה לה בפירקא, ונהגו העולם לומר בכל נדרי מיום הכפורים זה עד יום כפורים הע"ל, ודנדרנא להבא משמע כדאמרינן בשבועות [דף י"ט] שאוכל דאכילנא משמע כראב"י וכדפירש ליה אביי ואין בית התפלה כמו בית דרשה בפירקא מאחר שלא אמר בפי' מותרין אתם, ואומר אותו ג"פ לפרסם הדבר כעין שבארנו בתרומת הלשכה [בסמ"ע מ"ע מ"ה] ובקצירת העומר [שם מ"ע קצ"ט ולא משתרי בהכי אלא בנדרי יחיד דאיכא רגילותא וקילותא אבל חרמו' דרבי' ושבועות ב"ד שמשביעי' על דעתם אינן בכלל הזה שאי איפשר שלא יהא אחד מהם זכור מן התנאי בשעת החרם או השבועה כל זה פירש רבינו יעקב [בתו' שם כל הסוגיא באריכות דף ה' ודף ו' ושם תמצא טעם למנהגינו שאומרים כל נדרי בליל יום כפור] כתב רבינו משה [בפ"ב דהלכות נדרים] יש גאונים אומרי' שאין כל הדברים האלו נוהגין אלא בנדרים ולא בשבועות, ויש שמורי' שדין הנדרים והשבועות בעניינים אלו אחד הן וכי יש לו להקדים תנאי לשבועתו כדרך שאמר בנדרים ואני ראיתי בירושלמי [פ"ד נדרי'] על עניין זה תנאי בנדרים ואין תנאי בשבועות [כך משמע בפר' אין בין המודר דף מ"ג ובירושלמי שם] ההפקר אע"פ שאינו נדו הרי הוא כמו נדר שאינו יכול לחזור בו ומה הוא ההפקר הוא שיאמר אדם נכסים אלו הפקר לכל בין בקרקעות בין במטלטלין וכיצד דין ההפקר כל הקודם וזכה בו קנהו לעצמו ונעשה שלו ואפי' זה שהפקירו דינו בו כדין כל אדם אם קדם וזכה בו קנהו, שנינו במסכת פיאה [פ"ו דף ה'] שבית הילל אומר המפקיר לעניים אבל לא לעשירים אינו הפקר עד שיפקיר לכל כשמיטה ודרשו בירושלמי [שם] מתשמטנה ונטשתה מה ת"ל ונטשתה יש לך נטישה אחרת שהיא כזו ואיזו הוא זו הפקר' בסוף פרק אי' בין המודר [דף ס"ד] א"ר יהושע בן לוי דין תורה אפי' הפקיר בפני אחד הר"ז הפקר אבל מד"ס אינו הפקר עד שיפקיר בפני שלשה כדי שיהא אחד זוכה אם ירצה והשני' עדים עוד שם [בדף מ"ג ע"ש בפי' הרא"ש] תני' המפקיר שדהו ולא זכה בו אדם כל ג' ימים יכול לחזור בו אחר ג' ימים אינו יכול לחזור בו אבל אם קדם וזכה בו הרי הוא כזוכה מן ההפקר בין הוא בין אחר' מסקינן בפרק הנודר מן המבושל [דף ל"ב] מי שאסר עליו מין ממיני מאכל בין בנדר בין בשבועה ונתבשל עם מינין אחרים או נתערב עמהם הר"ז מותר במינין המותרין אע"פ שיש בהן טעם המין האסור, ואם אסר עצמו בפירות אלו ונתערבו באחרים אם יש בהם טעם דבר האסור אסורין ואם לאו מותרין, כיצד נאסר בבשר או ביין הר"ז מותר לאכול מרק וירקות שנשבשלו עם הבשר ועם היין אע"פ שיש בהן טעם הבשר או טעם היין ואינו אסור אלא באכילת בשר בפני עצמו או לשתות יין בפני עצמו, נאסר בבשר זה או ביין זה ונתבשל עם הירק אם יש בירקות טעם בשר או טעם יין אסורין ואם לאו מותרין שזה הבשר וזה היין נעשה כמו בשר נבילות ושקצים, [*הכי איתא בפרק ז' דנדרי' דף נ"ט קונמו' מצוה לאיתשולי עלייהו וכו' ועיקר הסוגי' בירושלמי שם בפ"ו דף ל"ט ע"ד ובפי' רבינו נסים מביא שם בדף נ"ב במשנה] נתערב יין זה שאסרו על עצמו ביין אחר אפי' טיפה בחבית נאסר הכל מפני שיש לו להשאל על נדרו נעשה כדבר שיש לו מתירין שאינו בטל במינו, שנינו בפ' אין בין המודר [נדרים דף ל"ג מביאה בשר' בפר' דכתובות דף ק"ה] ראובן שנאסרה עליו הנאת שמעון בין בנדר בין בשבועה מותר לו לשמעו' לפרוע חוב שעליו שהרי לא הגיע ליד ראובן כלום אלא מנע ממנו התביעה ומניעת התביעה אינו בכלל איסור הנאה וקורהו שם הבריח ארי אע"פ שיש הפסד למבריח וצריך להתיישב בההיא דהכונס [דף נ"ט ובתו' שם מבואר יותר] שאומר מבריח ארי לית ליה פסידא ומפרש דמיירי שם במבריח שלא מדעתו של מבריח כגון שתקפו חבירו לכך ובעניין זה מדבר שם במבריח שהוא עצמו לא ידע, [בסוף מתני' דלעיל דף ל"ה ובגמ' דף ל"ו] ומלמדו תורה שבעל פה שהרי אסור ליטול עליה שכר אבל לא תורה שבכתב שנוטלין עליה שכר, ומותר ללמד את בנו ומקריב את קרבנותיו דאמר רב הונא בריה דרב יהושע ביומא [דף י"ט] ובקדושין [דף כ"ג] הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו, שנינו בפ' השותפין (נדרים דף מ"ו) היה לשמעון מרחץ ובית הבד מושכרין בעיר אם היה לשמעון בהן תפיסת יד כגון שהניח מהן כל שהוא לעצמו ולא שכרו אפי' הניח במרחץ אמבטי אחד ובבית הבד עקל אחד אסור לראובן להכנס לאותו מרחץ ולדרוך בגת, ואם לא הניח לעצמו כלום אלא שכר הכל הר"ז מותר שאין אני קורא בזה איש כי יקדיש את ביתו, אע"פ שנקרא ביתו לעניין לא תביא תועבה אל ביתך בע"ז [דף ט"ו] דשכירות אינה קונה, ויש חילוק בין נדר להקדש גמור שהרי אומר בערכין בפרק האומר משקלי עלי (ערכין דף כ"א) המשכיר בית לחבירו והקדישו הדר בו מעלה שכר להקדש וכן ישנה בתוספתא דב"מ [פ"ח] ובירושלמי דפרק מקום שנהגו מסיים בד"א בזמן שלא הקדים לו שכרו אבל הקדים לו שכרו הר"ז דר בתוכו בחנם והטעם הוא שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ואין נקרא ביתו כשהשאילו או השכירו וכן השיב רבינו יעקב והא דאמרינן בנדרים [דף נ"ט] ובפרק אע"פ [דף פ"ו] שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה משמע משום דאמר ליה לכשאפדנה אבל אמר מעכשיו אינה קדושה, זה פירש רבינו יצחק ברבי אברהם מפני שממשכן דומה למשכיר שהקדים לו שכרו שאין יכול להקדיש כדאיתא בירושלמי [שהבי' לעיל] ואע"פ שבפ' איזהו נשך (בבא מציעא בדף ע"ג) גבי רב מרי בר רחל שמשכן לו עכו"ם בית אחד משמע שאדם יכול למכור דבר הממושכן ביד אחרים ומסתמא הוא הדין למושכר ביד אחרים אפי' הקדים לו שכרו אומר אני דגבי הקדש שאני דכתיב ביתו, תניא בפרק אין המודר [דף ל"ה] המדיר את בנו מפני שאינו עוסק בתורה ונאסר בהניית אביו הר"ז האב מותר למלאת לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר ולצלות לו דג קטן שאין כוונתו אלא להנאה גדולה ודברים אלו לגבי הבן אינן חשובין, הורו הגאונים שמי שנשבע או נדר שלא ידבר עם חבירו הר"ז מותר לכתוב לו בכתב ולדבר עם אחר והוא שומע העניין שירצה להשמיעו ראיתי תשובה שהשיב ר"י על המדיר את חבירו על דעת רבים והיה בה"כ בתוך ביתו של מדיר ואין מניין בעיר אפי עם המודר והשיב שדבר מצוה הוא להתירו מאחר שכבר קבעו שם מקום לתפילתן, הלכות אלו מבוארות בנדרים בפ' השותפין [נדרים דף מ"ו ומ"ח] חוץ מבבא ראשונה זו היא משנה בפ' אין בין המודר (נדרים דף ל"ג) שנים שנאסרה הנאת כל אחד ואחד מהם על גבי חבירו בין בנדר בין בשבועה הרי אלו מותרין להחזיר אבידה זה לזה מפני שהוא מצוה ובמקום שדרכו שנוטל שכר להחזיר אבדה יפול השכר להקדש שאם יטול שכר נמצא נהנה ואם לא יטול נמצא מהנה [בפ' השותפין דף מ"ח] ומותרים בדברים שהם בשותפות כל ישראל כגון הר הבית והלשכות והעזרות והבאר שבאמצע הדרך ואסורין בדברים שהם בשותפות כל אנשי העיר כגון הרחבה שבעיר, והמרחץ ובית הכנסת והתיבה והספרים וכיצד יעשו כדי שיהו מותרים בדברים אלו כל אחד מהם כותב חלקו לנשיא או לאחד משאר העם ומזכה לו בחלקו על ידי אחר ונמצא כל אחד מהם כשיכנס למרחץ שהוא לכל אנשי העיר או לבית הכנסת אינו נכנס לרשות חבירו אלא לרשות אחרים שהרי כל אחד מהם נסתלק מחלקו במקום זה ונתנו במתנה, [במשנה שם דף מ"ה ודין הלוקח דף ס"ו] היו שותפין בחצר אם יש בה דין חלוקה הרי אלו אסורים ליכנס לה עד שיחלוקו ויכנס כל אחד ואחד לחלקו, ואם אין בה דין חלוקה כל אחד ואחד נכנס לביתו והוא אומר בתוך שלי אני נכנס, [במתני' דלעיל דף ס"ו ומבואר בפירוש רבינו נסים ובתו' שם דף ע"ג] ובין כך ובין כך שניהם אסורין מלהעמיד ריחים ותנור ולגדל תרנגולין בחצר זו, ב' שהיו שותפין בחצר ונדר אחד מהם שלא יהנה בו השני כופין את הנודר למכור חלקו [במתני' דלעיל וע"ש בפירושיו ובאשירי] נדר שלא יהנה הוא בחלק שני ה"ז מותר ליכנס בביתו מפני שברשותו הוא נכנס אבל אינו יכול להשתמש בחצר כמו שביארנו, היה אחד מן השוק אסור בהנאת אחד משניהם הר"ז מותר ליכנס לחצר זו מפני שהוא אומר לתוך של חברך אני נכנס ואיני נכנ' לתוך שלך שהלכה כראב"י שאומר שם כן בפ' השותפין [נדרים דף מ"ו וסוגית ר"י ור"ת בתו' שם דף ט' עמוד ד' ובפי' רבינו נכנס בדף ס"ה ע"ש] ואומר רבינו יצחק דמכח שיש ברירה בדאוריי' פוסק כמותו, [שם] וכן משמע בפ' הפרה [דף נ"א] ורבינו יעקב אומר שמכח שחושבו ויתור והרי ויתור מותר פוסק כמותו וזהו כהלכתיה ולא כטעמיה שודאי רבי אלעזר סובר יש ברירה, שנינו בפ' אין המודר [דף ס"ג] מי שהיית' הנאתו אסורה על חבירו ואין לחברו מה יאכל הולך אצל חנוני ואומ' איש פלו' אסור בהנאתי ואיני יודע מה אעשה אם הלך החנוני ונתן לו ובא ונטל מזה הר"ז מותר היה ביתו לבנות גדרו לגדור שדהו לקצור והלך אצל פועלים ואמ' איש פלו' אסור בהנאתי ואיני יודע מה אעשה והלכוהן ועשו עמו ובאו לזה ונתן להם שכרם הר"ז מותר שנמצא זה פורע לו חובו וכבר בארנו [לעיל] שזה מותר לפרוע לו חובו [במתניתין דלעיל] היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחר במתנה והלה מות' בה ואם אין עמהן אחר מניח על הסלע ואומ' הרי הן מופקרי' לכל מי שיחפוץ והלה נוטל ואוכל שנינו בפ' השותפין (נדרים דף מ"ח) נתן לאחר מתנה ואמ' לו הרי סעוד' זו נתונה לך במתנה ויבא פלו' שהוא אסור בהניתי ויאכל עמנו הר"ז אסר ולא עוד אלא אפי' נתן לו סתם וחזר ואמ' רצונך שיבא איש פלו' ויאכל עמנו אם הוכיח סופו על תחילתו שלא נתן לו אלא על מנת שיבא פלו' ויאכל הר"ז אסור כגון שהיתה סעודה גדולה והו' רוצה שיבא אביו או רבו וכיוצא בהן לאכול בסעודה זו שהרי סעודתו מוכחת עליו שלא להקנות לו נתכוון, [*במתני' שם וכן היה גירסת רש"י ורבינו ניסים עיין שם רס"ג שאם הקדישה מקודשת והיינו הך עיין שם בפי' דרא"ש דף מ"ז] וכן כל כיוצא בזה, ועל מה שאומר על זה כל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה כבר בארנו בהלכות אתרוג בסמ"ע [מ"ע מ"ה] בשם רבינו יצחק שכך הפי' שאינה מתנה חשובה כלל לענין שום כח שיהא לו בה דבר שלא נתנה לו כלל אלא כדי שיבא אביו ויאכל, שעל ידי שהיא גרועה כל כך אם הקדישה אינה מקודשת, אינה מתנה ואינו מזכיר שם הקדש אלא מפני שעל הקדש היה אותו מעשה דבית חורון, אבל ודאי אפי' במקום שאינו יכול להקדישה הויא המתנה מתנה כאשר הבאתי שם ראיות הרבה על זה, בפ' רבי אלעזר (נדרים דף ס"ה) בנדרים מסקינן מי שנדר או שנשבע ופי' בשעת נדרו דבר שנדר או נשבע בגללו הר"ז כמי שתלה נדרו או שבועתו באותו דבר ואם לא נתקיים אותו דבר שנשבע בגללו הר"ז מותר כיצד נדר או נשבע שלא ישא אשה פלונית שאביה רע שאיני נכנס לבית זה שכלב רע בתוכו, מתו או שעשה האב תשובה הר"ז מותר שזה כמי שנדר או נשכע שלא ישא אשה פלונית ולא יכנם לבית זה אלא אם כן נסתלק ההיזק, וכן כל כיוצא בזה, אמרינן בנדרים [דף ס"ה כל הסוגיא ובפ' ר' אליעזר (נדרים דף ס"ו)] הנודר או הנשבע שאינו נושא אשה פלונית הכעורה ונמצאת נאה, שחורה ונמצאת לבנה, קצרה ונמצאת ארוכה או שאין אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי, ושהכתה את בני ונודע שלא גנבה ושלא הכתה הר"ז מותר מפני שהוא נדר טעות והוא בכלל נדרי שגגות דמותרין ואין זה כתולה נדרו בדבר ולא נתקיים הדבר שהרי הסבה שבגללה נדר לא הייתה מצוייה וטעות היה, ולא עוד אלא מי שראה אנשים מרחוק אוכלים תאנים שלו ואמר להם הרי הם עליכם קרבן, וכיון שקרב אליהם והביט והר"ז אחיו ואביו הרי אילו מותרין ואע"פ שלא פי' הסיבה שהדירן בגללה הרי זה כמי שפיר, שהדבר מוכיח שלא אסר עליהם אלא מפני שהיה בדעתו שהן זרים וכן כל כיוצא בזה, עוד שם [בדף כ"ה דלעיל] כל נדר שהותר מקצתו הותר כולו וכן בשבועה כיצד ראה אנשים מרחוק אוכלי פירותיו ואמר הרי הן עליכם קרבן וכשהגיע אליהם ראה והנה הם אביו ואנשים זרים הואיל ואביו מותר כולם מותרים ואפי' אמר אילו הייתי יודע כן הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבי מותר הרי אלו מותרין אבל אם אמר כשהגיע אליהם אילו הייתי יודע שאבי ביניכם הייתי אומר כולכם אסורין חוץ מאבי הרי כולם אסורים חוץ מאביו שהרי גילה דעתו שלא התיר מקצת הנדר לרבה ולרבא אף בזה כולם מותרין לבית הילל וכן שנינו האומר יין קרבן עלי מפני שהיין רע לבני מעי אמרו לו הרי המיושן יפה לבני מעי' אם אמר אילו הייתי כן יודע הייתי אומר החדש אסור והישן מותר מותר בחדש ובישן אבל אם אמר אילו הייתי יודע כן הייתי אומר כל היינות אסורות עלי חוץ מן המיושן הר"ז מותר במיושן בלבד וכן כל כיוצא בזה בפ' קונם [דף ס"ג] שנינו כי כל הנודר או הנשבע רואין בדברים שבגללן נשבע או נדר ולמדין מהם לאיזה דבר שנתכוון והולכין אחר העניין ולא אחר כל משמעות הדיבור כיצד הקורא לחבירו שיסעד אצלו ומיאן ונשבע או נדר שלא יכנס לביתו או לא ישתה לו טיפת צונן הר"ז מותר ליכנס לביתו ולשתות לו צונן שלא נתכוון זה אלא שלא יאכל עמו בסעודה זו וכן כל כיוצא בזה תניא בתוספת' דב"ק ומביאה בפר' מרוב' [פ"ח דף נ"ו ע"ד] מי שנשבע או נדר שישא אשה או שיקנה בית או שיצא בשיירא או שיפרוש בים אין מחייבין אותו לישא או לקנות או לצאת מיד אלא עד שימצא דבר ההגון לו [שם] מעשה באחת שנדרה שכל מי שיתבע אותה תנשא לו וקפצו עליה בני אדם ואמרו חכמים לא נתכוונה זו אלא לכל מי שיתבע אותה מן ההגונים לה וכן כל כיוצא בזה, בנדרים [דף ס"ג] המדיר את חבירו או שנשבע ואמר לו שתבא ותטול לבניך כור אחד של חטין הר"ז יכול להתיר נדרו בלא שא' לחכם ויאמר לו כלום נתכוונת אלא לכבדני כבודי שלא אטול וכבר הגיע אלי כבוד שנדרת בשבילי, וכן הנודר או הנשבע שאין אתה נהנה לי אם אין אתה נותן לבני כור של חיטים ושתי חביות של יין הר"ז יכול להתיר נדרו שלא בשאלת חכם ויאמר הריני כאלו התקבלתי והגיעו לידי וכן כל כיוצא בזה כלל גדול יהא בידך שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם שבאותו מקום, באותו לשון, ובאותו זמן, ועל פי עיקר זה תורה ותאמר זה הנודר אסור בדבר פלוני ומותר בדבר פלוני לפיכך שנינו בפר' הנודר מן המבושל (נדרים דף נ"ב) כי הנודר מן הענבים מותר ביין מן הזתים מותר בשמן, הנודר מן התמרים [שם דף נ"ג] מותר בדבש תמרים [שם] מן היין מותר ביין תפוחים, מן השמן מותר בשמן שומשמין, מן הדבש מותר בדבש תמרים, מן הירק מותר בירקות שדה מפני שכל אלו שם לווי יש להם והוא לא נדר אלא ממה שאין לו שם לווי באותו מקום וכן כל כיוצא בזה, הלכות אלו מפר' בפ' קונם [בדף ס' וע"ש בפי' רבי' נסים ותמצא היתר למנהגינו שאוכלים בתעניות לער' בלא שאלה] שהנודר שאינו טועם היום אע"ג שהוא מותר משתחשך לא יאכל משתחשך עד שישאל לחכם גזירה שמא ישבע פעם אחרת יום אחד שלם ויאכל משתחשך והוא אסור לארבעה ועשרים שעות שהוא יום אחד שלם משעת נדרו שאין כל העם יודעים הפרש דבר שבין זה לזה, נדר שאינו טועם יום הר"ז ספק ואסור מעת לעת כאומר יום אחד ואם אכל אחר שחשכ' אינו לוקח, שאינו טועם שבת זו הר"ז אסור בשאר ימי השבת וביום השבת והרי הוא מותר באחד בשבת, שאינו טועם שבת אחת הר"ז אסור שבעה ימים מעת לעת, אמר שבת סתם ולא פירש לא אחת ולא זו הר"ז ספק ואסור שבעת ימים מעת לעת ואם אכל אחר השבת אינו לוקה כמו שבארנו שאינו טועם חדש זה אסור בשאר ימי החדש אבל בראש חדש יהיה מותר אע"פ שהיה חדש זה חסר שאינו טועם חדש אחד אסור שלשים יום גמורים מעת לעת, נדר חדש סתם אסור שלשים יום מעת לעת מספק, שאינו אוכל בשר שנה זו אפי' לא נשאר מן השנה אלא יום אחד אינו אסור אלא אותו היום וביום ראש השנה מותר וראש השנה לנדרים הוא יום ראש חדש תשרי, שאינו אוכל שנה אחת הר"ז אסור שנה תמימה מיום ליום [שם ועיקרו במשנה דף ס"ג] ואם נתעברה השנה אסור גם בעיבורה שאינו אוכל שנה א' ה"ז אסור שנה תמימה מיום ליום מספק כמו שביאר ועוד [שם דף ס'] שנינו האוסר עצמו בדבר עד הפסח או לכל דבר שזמנו קבוע אין אסור אלא עד שיגיע בלבד, נדר עד שיהא הר"ז אסור עד שיצא [שם דף ס"א] וכל שאין לו זמן קבוע כגון שאסר עצמו עד הקציר או עד הבציר בין שנדר עד שיגיע בין שנדר עד שיהא אינו אלא עד שיגיע, הנודר ואומר קונם כל פירות שבעולם עלי אומר רבינו יעקב [בתו' דשבועות דף כ"ט בד"ה באוסר] שבענין זה אין הנדר חל הואיל ואי איפשר שלא יעבור כעניין שאנו אומרים בשינה בתחילת נדרים [דף ט"ו וגם בתו' שם הסוגיא בדף ד' ע"ב בד"ה והא"ר יוחנן] אלא ידור מכל פירות שבעולם חוץ ממין אחד, אפס אם אמר אדם קונם עלי כל פירות שבעולם אם אעשה דבר זה נראה שמועיל כיון שיכול להיות שלא יעבור התנאי גרסי' בנדרים [דף מ"ז] בעי רמי בר חמא האומר קונם פירות האילן על פלוני מהו בחלופיהן פי' רבינו יצחק [וכן הוא שם בפי' רבינו נסים ובתו' בדף ט' ע"ד] כשהחליפן המודר עצמו שואל, אבל אם החליפן אדם אחר או אפי' המדיר עצמו מותרין למודר כמו שמצינו בחליפי חמץ שמותרין לאותם שלא החליפו בחולין [דף ד'] ואומר [בדף מ"ז דלעיל] ת"ש המקדש בערלה אינה מקודשת מכרן וקדש בדמיהן מקודשת, ודחי ליה דילמא לכתחילה הוא דלא אבל בדעבד עבד, מסקינן בנדה [דף מ"ד ומ"ו כל הסוגיא] כי קטן בן שתים עשרה שנה ויום אחד וקטנה בת י"א שנה ויום אחד שנשבעו או שנדרו בין נדרי איסור בין נדרי הקדש בודקים ושואלים אותן אם יודעים לשם מי נדרו או לשם מי הקדישו ונשבעו נדריהן קיימים והקדשן הקדש ואם לא ידעו אין דבריהם כלום, וצריכין בדיקה כל השנה כולה שהיא שנת שתים עשרה לקטנה ושנת שלש עשרה לקטן כיצד הרי שנדרו או הקדישו בתחילת שנה זו ושאלו אותם ונמצאו יודעין ונדרו נדר אחר אפי' בסוף שנה זו צריכין בדיקה ואח"כ יתקיים ואין אומרי' הואיל ונמצאו יודעין בתחילת השנה אין צריכין בדיקה אלא בודקין כל השנה כולה, קודם הזמן הזה אע"פ שאומרי' יודעין אנו לשם מי נדרנו אין נדריהם נדר ואין הקדשן הקדש ואחר הזמן הזה שנמצא הבן בן שלש עשרה שנה ויום אחד והבת בת שתים עשרה שנה ויום אחד אע"פ שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרו נדרן והקדישן קיים אע"פ שלא הביאו שתי שערות וזו עונת נדרים האמורה [בגיטין דף ס"ה] ובכ"מ הואיל והגיע לשני הגדולים נדריהן קיימין אע"פ שלא הביאו סימנים ודבר זה מד"ת [בנדה דף מ"ו] שהמופלא סמוך לאיש הקדשו הקדש ונדרו נדר כך פירשו בה"ג בהלכות מיאון [בפ' התקבל דלעיל] אבל רבינו שלמה פי' כי עונת נדרים הוא שנה שלפני גדלו' ועל הה"ג יש תימה שהרי בנדה [דף ס"ו] אומר איש כי יפליא מה ת"ל איש לרבות בן י"ג שנה ויום אחד שאע"פ שאין יודע להפלות נדריו קיימים היכי דמי אי דלא אייתי ב' שערות קטן הוא וכו' אע"פ שנדרן קיים בעונת נדרים [שם] אם הללו נדרים או נשבעו והחליפו אינם לוקין עד שיגדילו ויביאו שתי שערות, א"ר יוחנן וריש לקיש הקדישו ובא הגדול ונהנה מן ההקדש שהקדישו לוקה מפני שנדריהם נדר והקדשן הקדש מן התורה כמו שביארנו, בד"א שבת שתים עשרה שנה ויום אחד נדריה קיימין כשלא היתה ברשות האב או ברשות הבעל בכתובות דף מ"ו ובנדרים דף ג' וד'] אבל אם היתה ברשות האב אפי' הגדילה והרי היא נערה אביה מפר כל נדריה וכל שבועות שתשבע ביום שמעו שנא' כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום וה' יסלח לה כי הניא אביה אותה [בנדרים דף ע'] ועד מתי האב מפר עד שתבגר בגרה אינו מפר לה והרי כל נדריה ושבועותיה בנדר אלמנה וגרושה שנ' בהן כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה, [שם דף ע"ג] ואימתי הבעל מפר נדרי אשתו ושבועותיה משתכנס לחופה [כך משמע שם דף ע"א וע"ג] והוא מפר לעולם עד שיגרשנה ויגיע הגט לידה, בפ' נערה [שם דף ס"ז] מפרש הלכות אלו שנערה המאורסה אין מפר נדריה אלא האב עם הבעל כאחד ואם מפר האחד לבדו אינו מופר [שם דף ס"ח וס"ט] הפר הבעל לבדו ועברה על נדריה קודם שיפר האב אינה לוקה, [שם דף ע'] מת הארוס חזרה לרשות אביה וכל שתדור האב מפר כמו שהיתה קודם שנתארסה, [שם] מת האב אחר שנתארסה ונדרה אחרי מותו אין הבעל מפר [שם דף ע"ג] שאין הבעל מפר נדרי אשתו עד שתכנס להופה, נדרה והפר לה אביה לבדו ולא שמע הארוס עד שנכנסה לרשותו אינו יכול להפר שאין הבעל מפר נדרי ארוסתו אחר שנשאת אפי' ביום שמוע האב אלא קודם שתכנס לרשותו הוא שמפר בשותפות האב' [שם דף ע"ב כל הסוגיא] לפיכך היה דרך ת"ח עד שלא תצא בתו מרשותו אומר לה כל נדרים שנדרת בתוך ביתי הרי הן מופרים, וכן הבעל עד שלא תכנס לרשותו אומר לה כל הנדרים שנדרת משארסתיך עד שלא תכנסי בתוך ביתי הרי הן מופרים שהבעל מפר נדרי אשתו אע"פ שלא שמע אותם כפשוטן של משניות [היינו הני דמייתי שם בדף ע"ב לפשוט בעיא דרמי בר חמא ודחי] אמנם התלמוד דוחה שם ומסופק בדבר אם מפר נדרים שלא שמע ואינו פושט כלום מסקינן בנדרים [דף כ"ט] נערה שהשיאה אביה ונתארמלה או נתגרשה מן הנישואין הרי זו כיתומה בחיי האב ואין אביה מפר נדריה ואע"פ שעדיין היא נערה, נערה המאורסה שנדרה ולא שמעו אביה ובעלה את נדריה עד שבגרה או עד שנעשית יתומה בחיי האב נדריה קיימן [דין זה ממשמעות מתני' וגמ' דפ' נערה דף ע"א ע"ש] ואין הבעל יכול להפר שהרי יצתה מרשות אביה שהוא מפר עמו בשותפות ועדיין לא נכנסה לרשות הבעל, כל הנדרים והשבועות האב מפר ביום שמעו שנא' ואם הניא אביה אותה ביום שמעו כל נדריה וגומ' אבל הבעל אינו יכול להפר אלא נדרים ושבועות שיש בהן ענוי נפש שנ' כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפירנו והוא הדין שמפר בנדרים שבינו לבינה שנ' אלה החוקים אשר צוה ה' את משה בין איש לאשתו וגו' כדאמרינן בנדרים [דף ע"ט] ונפלאתי על ההיא דתניא בספרי פרשת מטות בין איש לאשתו בין אב לבתו הוקשו יחד מה הבעל אינו מפר אלא נדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה אף האב כן, ופי' הרב רבינו יחיאל בארוס' שמת בעלה ונתרוקנה רשות לאב אבל קודם שתתארס מפר כל נדריה עוד מסקינן שם [בדף ע"ט דלעיל] כי דברים שיש בהן עינוי נפש מפר לעצמו ולאחר כיצד נדרה שלא לאכול בשר עם שום אדם מפר לה ותהא מותרת לאכול עם כל אדם שבעולם אבל דברים שבינו לבינה לעצמו מפר לאחרים אינו מפר כיצד אסרה עליה תשמיש כל אדם שבעולם מפר חלקו ותהא משמשתו וכשימות או יגרשנה היא אסורה בתשמיש כל אדם, וכן כל כיוצא בזה, [ממשמעות משנה וגמ' שם דף ע"ט ודף פ'] אחד עינוי גדול ואחד עינוי קטן בין שהוא לזמן מרובה או לפי שעה הכל מפר הבעל כיצד נדרה או נשבעה שלא תרחץ היום או שלא תשתה יין היום או שלא תאכל היום דבש וכן אם נדרה שלא תכחול או שלא תלבש רקמה היום מפר לה, וכן כל כיוצא בזה [שם דף פ"ג] נדרה שלא ליהנות מן הבריות אע"פ שאין הבעל בכלל, לא יפר משום עינוי נפש [כדמסיק שם דף פ"א אפי' לר' יוסי] אבל מפר משום דברים שבינו לבינה שלא יהא זקוק להאכילה משלו בלבד עוד בפ' אחרון [דף פ"א] אמר רב כהנא האשה שאמרה לבעלה הנאת תשמישי אסורה עליך אינו צריך להפר הא למה זה דומה לאוסר פירות חבירו על בעל הפירות, וכן הוא שאמר לה הנאת תשמישי אסורה עליך לא אמר כלום מפני שהוא משועבד לה בשאר כסות ועונה אבל אם אמרה לו הנאת תשמישך אסורה עלי צריך להפר ואם לא הפר הר"ז אסור לשמשה שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו, עוד שם [בדף פ"ה] אמרה יקדשו ידי לעושיה, או שנדרה שלא יהנה במעשה ידיה אינו נאסר במעשה ידיה מפני שידיה משועבדים לו, אע"ג דאמר רבא [שם דף פ"ו] הקדש חמץ ושיחרור מפקיעי' מידי שיעבוד [כך משמע שם ועי' בפי' רבינו נסים והעיקר בכתובות] דף פ"ט] חכמים עשו חיזוק לשיעבוד הבעל שאינה יכולה להפקיעו ממנו מפני שהוא מדבריהם [כרבי יוחנן בדף פ"ה דלעיל] אבל צריך לו להפר שמא יגרשנה ותהיה אסורה לחזור לו עוד שם [בדף פ"א] תניא נשבעה או נדרה שלא יהנה בה לא אביבעלה ולא אחיו ושאר קרוביו אינו יכול להפר וצ"ע דלעיל ל"ת פ"א כתב דהוי מלאכה שהיא חייבת] וכן נדרה שלא אתן מים לפני בקרך וכיוצא בהן שאין בהן עינוי נפש ואינו מדברים שבינו לבינה ואינו ממלאכות שהיא חייבת בהן הר"ז אינו יכול להפר, עוד מסקינן בפ' בתרא [דף פ'] לרבנן שיש לבעל ולאב להפר נדרים שעדיין לא חלו ולא נאסרה בהן כיצד כגון שאמרה יין אסור עלי אם אלך למקום פלוני הר"ז מפר אע"פ שעדיין לא הלכה ולא נאסרה וכן כל כיוצא בזה, מסקי' בפ' נערה (נדרים דף ע"ג) כי האב והבעל שאין שומעין כגון שהם חרשים אינם מפירין אע"פ שהבעל מפר בנדרים שלא שמע כמו שבארנו למעלה בבא דדרך ת"ח מ"מ כיון שראוי לשמוע אין השמיעה מעכבת בו, עוד מסקי' בפרק נערה (נדרים דף ע"ו) הפרת נדרים כל היום ואינה מעת לעת שאין הלכה כאותו הזוג שאומר מעת לעת, כיצד נדרה בתחילת ליל שני הר"ז מפר כל אותו הלילה וכל יום השני' נדרה ביום שני בתחילת היום מפר כל אותו היום, נדרה בסוף היום עם חשיכה אם הפר לה עד שלא תחשך מופר ואם לא הפר לה עד שחשכה אינו יכול להפר לה [שם] ומה הוא שכתוב בתורה מיום אל יום ללמד שמפר בלילה אם נדרה בלילה וכן מפר כל היום אם נדרה ביום כמו שבארנו, נדרה ושהתה כמה ימים ואחר כך שמע האב או הבעל הרי זה מפר ביום שמעו כאילו נדרה בעת ששמע שנ' ביום שמעו לא ביום שנדרה בלבד, [מיימו' פי"ב דנדרים] נערה המאורסה שנדרה ושמע אביה והפר לה ולאחר ימים שמע הארוס והפר ביום שמעו אין זה מופר שנ' ואם הניא אביה אותה וגו' ואם היה תהיה לאיש ונדריה עליה וגומר ושמע אישה ביום שמעו וגומר הא למד' שאם הפר האב ושמע הארוס הר"ז מפר ביום שמוע האב וכן מוכיח בתוספתא וגם בגמ' שלנו [דף ע"ב] אומר כגון דלא שמע הארוס ושמע האב דבו ביום מצי הארוס מפר מכאן ואילך לא מצי מפר [שם דף ס"ז] ומניין שבנערה המאורסה הכתוב מדבר שהרי אומר למטה ואם בית אישה נדרה וגו' ושמע אישה והחריש לה מכלל שאישה האמור למעלה זהו ארוס כמו שביארנו [בנזיר דף כ"ג ובפ' י' יוחסין (קידושין דף פ"א)] נדרה והפר לה האב או הבעל והיא לא ידעה שהפר ועברה על נדרה או על שבועתה בזדון הר"ז פטורה ואע"פ שנתכוונה לאיסור הואיל ונעשה לה היתר פטורה ועל זה נאמר וה' יסלח לה כי הניא אביה אותה [שם] ומכין אותה מכת מרדות מפני שנתכוונה לאיסור [שם] נדרה ועברה על נדרה קודם שיפר לה אביה או בעלה אע"פ ששמע בו ביום והפר לה הר"ז חייבת על דבר שעברה אם מלקות מלקות אם קרבן קרבן [בנדרים דף פ"ז] שמע אביה או בעלה שנדרה ושתק מפני שלא היה יודע שיש לבעל או לאב להפר או שידע שיש להם להפר אבל לא ידע שנדר זה צריך הפרה ולאחר זמן ידע הר"ז יפר בשעת ידיעתו כאלו הוא שעת הנדר או שעת שמועתו ומפר כל היום, [מן המיימו' ריש פי"ג דנדרים כל הסו' וממשמעות דגמרא פ' נערה דף ע"ז והירושלמי שם] מפר אדם או מקיים נדרי אשתו או בתו בכל לשון אעפ"י שאינה מכרת שאין האשה צריכה לשמוע ההפרה או הקיום, וכיצד מפר אומר מופר או בטל או אין נדר כלום וכיוצא בדברים שעניינ' עקירת הנדר מעיקרו בין בפניה בין באחריה, אבל אם אמר לה א"א שתדרי או אין כאן נדר זה הר"ז לא הפר, וכן האומר לאשתו או לבתו מחול לך או מותר לך או שרי לך וכל כיוצא בעניין זה לא אמר כלום שאין האב והבעל מתירין כמו החכם שנא' זה הדבר לעכב שהבעל בלשון הפרה והחכם בלשון התרה כדתניא בכתובות [דף ע"ז וע"ח] וכיצד מקיים כגון שיאמר לה קיים ליכי או יפה נדרת או אין כמותך או אילו לא נדרת הייתי מדירך וכל כיוצא בדברים אלו שמשמעו שרצה בנדר זה כדאיתא בכתובות [דף ע"ו] עוד שם המבטל נדרי אשתו או בתו אין צ"ל כלום ונתבטלו כל הנדרים ומה הוא הביטול שיכוף אותה לעשות דבר שאסרה אותו אבל ההפרה אינו כופה אותה אלא מפר לה ומניחה אם רצתה לעשות עושה ואם לא רצתה אינה עושה, כיצד נדרה או נשבעה שלא תאכל או שלא תשתה ואמר לה מופר לך הר"ז מופר ומותרת לאכול ולשתות נטל ונתן לה טלי ואכלי טלי ושתי הרי זו אוכלת ושותה והנדר בטל מאליו, אמר רבי יוחנן [שם] וצריך שיבטל בלבו, [שם דף ע"ט] המפר נדרי אשתו או בתו צריך להוציא בשפתיו, אבל המבטל אינו צריך להוציא בשפתיו אלא מבטל בלבו בלבד וכופה אותה לעשות [*היינו כב"ה שאמר שם בדף ע"ז דאפילו בחול מועיל ביטול בלב בשכופ' אותה ואומר טלי ואכלי לפי' רבינו נסים והרא"ש ע"ש, ומה שכתב המחבר ובין עשתה בין לא עשתה וכו' היינו דאיתא במתני' ר"פ בתרא דנדר דף ס"א שאינו יכול לכוף את אשתו אם לא רצתה לאכול, ועיין במגדל עוז פי"ג דנדרים דף ת"ו ותמצא קצת מזה בתשובתו להראב"ד.] ובין עשתה בין לא עשת' בטל הנדר, עוד מסקינן שם [בדף דלעיל] שמפיר נדרים בשבת בין לצורך שבת בין שלא לצורך שבת [שם] ולא יאמר בשבת מופר לך כדרך שאומר בחול אלא מבטל בלבו ואומר לה טלי ואכלי טלי ושתי וכן כל כיוצא בזה עוד שם [דף ע"ה] תנן האומר לאשתו או לבתו כל נדרים שתדרי מכאן ועד שאבא ממקום פלוני הרי הן קיימין או הרי הן מופרין לא אמר כלום [שם דף ע"ב] עשה שליח להפר לה או להקם לה אינו כלום שנא' אישה יקימנו ואישה יפירנו וכן האב בעצמו ולא בשלוחו' מסיק רבי יוחנן בנדרים [דף פ"ו] לדברי חכמי' שאם אסרה עצמה בתאנים וענבים בין בנדר בין בשבועה בין שאסרה עצמה בכל המין בין שאסרה עצמה בתאנים וענבים אלו וקיים לתאנים והפר בענבים מה שקיים קיים ומה שהפר מופר וכן כל כיוצא בזה ואין אומרים בהפרה נדר שהופר מקצתו הופר כולו כדרך שאומרים בהתרה [כדלעיל בדף ע"ב] תניא בכתובות [דף ע"ט] המקיים בלבו ה"ז קיים, המפר בלבו אינו מופר כמו שבארנו [לעיל] לפיכך אם הפר בלבו יכול לחזור ולקיים ואם קיים בלבו אינו יכול לחזור ולהפר אא"כ חזר בו בתוך כדי דיבור שלא יהא כח דברים שבלבו גדול מכח המוציא בשפתיו, עוד שם [בדף ע"ט] אמר רבי יוחנן המקיים נדרי אשתו או בתו וניחם ה"ז נשאל לחכם ומתיר לו הקמתו וחוזר ומפר לה בו ביום אבל אם הפר לה וניחם אינו יכול לישאל לחכם כדי שיחזור ויקיים [שם דף ס"ז] נערה המאורסה שנדרה וקיים לה אביה לבדו או בעלה לבדו והפר לה האחד אע"פ שנשאל לחכם והתיר לו הקמתו אינו חוזר ומפר לה עם האחר שכבר הפר שאין להם להפר אלא שניהם כאחד, בפ' קונם [דף ס'] תניא ר' נתן אומר כל הנודר כאלו בנה במה והמקיימו כאלו הקריב עליה קרבן [עיין בפ"ד נדרים בגמ' ופי' רבי' נסים דף כ"ב] לפיכך לא ירגיל אדם עצמו בנדרי איסור והרי אמרו בירו' דנדרים פ' רבי אלעזר לא דייך מה שאסרה עליך תורה אלא שאתה בא לאסור עצמך בדברים אחרים, ואם נדר מצוה להשאל על נדרו פן יבא לידי מכשול [*הגה"ה ונדר של קוביא משמ' מן הירו' דנדרים פרק השותפין [ד' לט ע"ב] דאין להתיר דאמר התם חד בר נש נדר דלא מרווח אתא לקמיה דר' יודן אמר ליה ממאי אישתבע' אמר ליה דלא מרווחנא אמר ליה וכי בר נש עביד כדי אמר ליה בקובייסט' קאמינא אמר ברוך שבחר בדברי חכמי' שאמר שצריך לפרוט את הנדר אבל נוהגים להתיר באנשי' קלים פן יכשלו לעבור על שבועותיהם כי יצר קוביא גדול מאוד לרגילים בו, וכן היה אומר רבינו טוביה דכל נדר של קוביא עתה יש להתיר כי השוגי' בו אינם יכולי' להתאפ' ולמשול ברוחם עכ"ל.] אמנם אם נדר לצדקה או להקדש מצוה לקיימו ולא ישאל עליהם אלא מדוחק שנ' נדרי לה' אשלם וזה שאמרו חכמים [בפ' ג' דאבות] סייג לפרישות נדרים זהו שנודר לפי שעה דבר שאיפשר לקיים כגון שיאמר לא אשתה היום יין אם לא אעשה מצוה זו בבקר או לא אוכל עד שאשלים הלכה זו ובבראשית רבה [פרשה ע'] אומר בעניין וידר יעקב נדר לאמר לאמר לדורו' שיהו נודרין בשעת צרה: |
Nedarim 48a:6 | Ritva on Nedarim 48a:4 | commentary | Nedarim | Ritva on Nedarim | Talmud | Talmud | MISHNA: With regard to one who is prohibited by a vow from deriving benefit from another and he does not have anything to eat, the other may give the food to someone else as a gift and he is then permitted to eat it. The mishna recounts: An incident occurred involving someone in the city of Beit Horon whose father had vowed not to derive benefit from him, and the son was marrying off his own son and wanted his father to be able to participate in the wedding meal. And he therefore said to another: The courtyard where the wedding will take place and the wedding meal are given before you as a gift, but only so that my father will come and eat with us at the meal. | ומעשה בבית חורון וכו'. בגמ' פרכינן מעשה לסתור ופרקינן חסורי מחסרא והכי קתני ואם הוכיח סופו על תחלתו שלא נתן לאותו אחר במתנה גמורה אלא שעשה כן להערמה אינה מתנה והמודר אסור בה ומעשה בבית חורון באחד שהיה אביו מודר הימנו הנאה כגון שכעס עליו אביו ונדר שלא יהנה בנכסי בנו ונדר בענין שלא היה לו התרת חכם או דלא הוה תמן מאן דשרי ליה והיה הבן משיא את בנו ועשה משתה ורצה שיאכל שם אביו ואמר לחבירו הרי החצר והסעודה נתונים לך במתנה פי' והקנה בקנין כראוי ואמר אינם לפניך אלא שיבא אבא ויאכל בסעודה פי' איני נותנם לך במתנה גמורה לעשות כל חפצך אלא שיהו שלך לענין (ב) שיאכל אבא ליהנות מהם והוא היה סבר דבהכי סגי ליה אמר לו חבירו אם שלי הם הרי הם מוקדשים לשמים פי' אמר לו כן כדי לעמוד על דעתו של נותן יפה אם יקפיד בכך מחמת תנאו גם רצה להודיעו שכיוצא בזה לא סגי ליה (ג) שיאכל ליהנות אביו מהם א"ל ולא נתתי לך שלי כדי שתקדישם לשמים הרי לכך התניתי כדי שלא יהא רשות בידך כלום אלא שתהא שלך לענין שאמרתי. א"ל ולא נתת לי את שלך אלא שתהא אתה ואביך אוכלין ושותין ומתרצים זה לזה ויהא העון תלוי בראשי. כלומר שיהא אביך אוכל על ידי הדבר האסור דכי האי גונא לאו מתנה הוא ונכסי דידך אינון אמרו חכמים כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה ופריך בירושלמי ר' ירמיה בעי מעתה אין אדם נותן מתנה על מנת שלא יקדישנה לשמים ופריק כיני מתניתא כל מתנה שהיא כמתנת בית חורון שהיתה בהערמה שאינה בענין שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה פי' הא כל שגמר ונתן לאחרים אע"פ שהתנה שלא יקדישנה (ד) מתנה גמורה והמודר מותר בה ואפילו מדעתו של נותן כדי שיהנה ממנה המודר כדאמרינן לעיל [במשנה זו] נותן לאחר לשם מתנה והלה מותר בה ומתני' הכי קתני כל מתנה שאנו רואין שלא גמר הנותן להקנות ולא עשה אלא להערמה כמתנת בית חורון שסעודתו מוכחת עליו אינה מתנה: |
Nedarim 48a:6 | Ritva on Nedarim 48a:3 | commentary | Nedarim | Ritva on Nedarim | Talmud | Talmud | MISHNA: With regard to one who is prohibited by a vow from deriving benefit from another and he does not have anything to eat, the other may give the food to someone else as a gift and he is then permitted to eat it. The mishna recounts: An incident occurred involving someone in the city of Beit Horon whose father had vowed not to derive benefit from him, and the son was marrying off his own son and wanted his father to be able to participate in the wedding meal. And he therefore said to another: The courtyard where the wedding will take place and the wedding meal are given before you as a gift, but only so that my father will come and eat with us at the meal. | המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל והלה רוצה להנותו מנכסיו כיצד יעשה נותן המדיר מנכסיו לאחר משום מתנה גמורה והלה מותר בה. כדקיימא לן [דף מו.] שהמדיר את חבירו מנכסיו ומת או מכרם המודר מותר בהם ודוקא דאמר נכסי אבל אמר נכסים אלו אע"פ שמת או מכרם אסורין למודר: |
Nedarim 48a:7 | Ran on Nedarim 48a:7:1 | commentary | Nedarim | Ran on Nedarim | Talmud | Talmud | The recipient said: If they are mine, they are all hereby consecrated to Heaven, i.e., the Temple, and are forbidden to everyone. The son said to him in anger: And did I give you my property so that you should consecrate it to Heaven? He, the recipient, said to him: You gave me your property only so that you and your father would eat and drink and thereby appease each other, and the sin of transgressing the vow would be hung on his, i.e., my, head, as I enabled the transgression. The Sages therefore said: Any gift that is not so absolute so that if the recipient were to consecrate the gift it would be consecrated, is not a gift. In other words, in order for it to be a gift, the recipient must have the ability to consecrate it. | כל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה - כלומר דנהי דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה אע''ג דאם הקדישה אינה מקודשת וכדאמרינן בפרק יש נוחלין (ב''ב קלז:) דעל מנת שתחזירהו לי הקדישו אינו קדוש דמידי דחזי ליה קאמר ליה שאני התם דמ''מ לשעתה מתנה היא אבל מתנה זו של בית חורון אפי' לשעתה אינה שלא נתכוון להקנותה לו כלל אלא שתקרא על שמו כדי שיהא אביו מותר בה והיינו לישנא דמתני' דקתני כל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת וכו' ולא קתני כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת וכו' משים דתנא הכי קאמר כל מתנה שאינה כלום כזו שהיא בהערמה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה והכי איתא בירושלמי רבי ירמיה בעי וכי אין אדם נותן מתנה על מנת שלא יקדישנה כיני מתניתא כל מתנה שהיא בהערמה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה: |
Nedarim 48a:7 | Rashi on Nedarim 48a:7:1 | commentary | Nedarim | Rashi on Nedarim | Talmud | Talmud | The recipient said: If they are mine, they are all hereby consecrated to Heaven, i.e., the Temple, and are forbidden to everyone. The son said to him in anger: And did I give you my property so that you should consecrate it to Heaven? He, the recipient, said to him: You gave me your property only so that you and your father would eat and drink and thereby appease each other, and the sin of transgressing the vow would be hung on his, i.e., my, head, as I enabled the transgression. The Sages therefore said: Any gift that is not so absolute so that if the recipient were to consecrate the gift it would be consecrated, is not a gift. In other words, in order for it to be a gift, the recipient must have the ability to consecrate it. | ויהא העון תלוי בראשו - שיהא אביו המודר הנאה אוכל על ידו: |
Nedarim 48a:7 | Rashi on Nedarim 48a:7:2 | commentary | Nedarim | Rashi on Nedarim | Talmud | Talmud | The recipient said: If they are mine, they are all hereby consecrated to Heaven, i.e., the Temple, and are forbidden to everyone. The son said to him in anger: And did I give you my property so that you should consecrate it to Heaven? He, the recipient, said to him: You gave me your property only so that you and your father would eat and drink and thereby appease each other, and the sin of transgressing the vow would be hung on his, i.e., my, head, as I enabled the transgression. The Sages therefore said: Any gift that is not so absolute so that if the recipient were to consecrate the gift it would be consecrated, is not a gift. In other words, in order for it to be a gift, the recipient must have the ability to consecrate it. | אמרו חכמים כל מתנה שאינה - כל כך ברשות המקבל שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה: |
Nedarim 48a:7 | Tosafot on Nedarim 48a:7:1 | commentary | Nedarim | Tosafot on Nedarim | Talmud | Talmud | The recipient said: If they are mine, they are all hereby consecrated to Heaven, i.e., the Temple, and are forbidden to everyone. The son said to him in anger: And did I give you my property so that you should consecrate it to Heaven? He, the recipient, said to him: You gave me your property only so that you and your father would eat and drink and thereby appease each other, and the sin of transgressing the vow would be hung on his, i.e., my, head, as I enabled the transgression. The Sages therefore said: Any gift that is not so absolute so that if the recipient were to consecrate the gift it would be consecrated, is not a gift. In other words, in order for it to be a gift, the recipient must have the ability to consecrate it. | כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה - כלומר שאם הקדישה בעודה בידו אינה מקודשת אינה מתנה גם לשאר מינים ואסור אביו ליכנס בחצר וא''ת והא אמר מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה וי''ל דהתם כל כמה דלא החזיר הוי מתנה גמורה לכל מה שירצה אבל הכא אין בידו להקנותה לשום אדם דלא נתנה אלא כדי שיאכל אביו: |
Nedarim 48a:7 | Rashba on Nedarim 48a:1 | commentary | Nedarim | Rashba on Nedarim | Talmud | Talmud | The recipient said: If they are mine, they are all hereby consecrated to Heaven, i.e., the Temple, and are forbidden to everyone. The son said to him in anger: And did I give you my property so that you should consecrate it to Heaven? He, the recipient, said to him: You gave me your property only so that you and your father would eat and drink and thereby appease each other, and the sin of transgressing the vow would be hung on his, i.e., my, head, as I enabled the transgression. The Sages therefore said: Any gift that is not so absolute so that if the recipient were to consecrate the gift it would be consecrated, is not a gift. In other words, in order for it to be a gift, the recipient must have the ability to consecrate it. | מתניתין: אמרו חכמים כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת, אינה מתנה. ירושלמי: ר' ירמיה בעי, מעתה אין אדם נותן מתנה לחברו על מנת שלא יקדישנה לשמים, (היינו) [כיני – לפי הירושלמי] מתניתין, כל מתנה שהוא כמתנת בית חורון שהיתה בהערמה, שאינו, שאם הקדישה תהא מקודשת, אינה מתנה, ובהאי טעמא דירושלמי נמי מתרצא לן מתנה על מנת להחזיר, ובדאמר ליה על מנת שתחזירהו לי, דקיימא לן שהוא מתנה, כדאיתא בריש פרק קמא דקדושין [ו, ב], ואף על גב דאסקה רב אשי בשלהי יש נוחלין [בבא בתרא קלז, ב], דאם הקדישו אינו קדוש. |
Nedarim 48a:7 | Shita Mekubetzet on Nedarim 48a:6 | commentary | Nedarim | Shita Mekubetzet on Nedarim | Talmud | Talmud | The recipient said: If they are mine, they are all hereby consecrated to Heaven, i.e., the Temple, and are forbidden to everyone. The son said to him in anger: And did I give you my property so that you should consecrate it to Heaven? He, the recipient, said to him: You gave me your property only so that you and your father would eat and drink and thereby appease each other, and the sin of transgressing the vow would be hung on his, i.e., my, head, as I enabled the transgression. The Sages therefore said: Any gift that is not so absolute so that if the recipient were to consecrate the gift it would be consecrated, is not a gift. In other words, in order for it to be a gift, the recipient must have the ability to consecrate it. | כל מתנה שאינה וכו'. פירוש שאינה נגמרת. שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה כלל וברשותו הוא. והא דאמרינן בפרק יש נוחלין דהנותן מתנה לחברו על מנת להחזירהו לו דהויא מתנה אף על פי שאינו יכול להקדישו דהא אמרינן התם דאם הקדישו לא אמר כלום דהא על מנת שתחזירהו לי קאמר מיהו אם הקדישו שאמר בעודה בידי תקדיש בעודה בידו מועלין בה אבל לעולם אינו יכול להקדישה שהרי צריך להשלים תנאו ולהחזיר דבר הראוי לו ואם הקדישו בעודה בידו הוי הקדש דהוי כמו שור זה יהא עולה לאחר שלשים חולין. שטה. גמרא מעשה לסתור בתמיהא אין דרך התנא להביא מעשה לסתור דבריו הראשונים דמשמע שהמעשה נעשה שלא כדת ואם כן למה הביאו אין לו לשנות אם לא יחלוק תנא קודם לכן או יפרש בהדיא שהמעשה שלא ברצון חכמים נעשה. הוכיח סופו על תחלתו שלא היתה המתנה גמורה אסור וכו'. האי מוכיח סופו מודו כולי עלמא ואף על גב דפליגי בשילהי נוחלין בהכותב נכסיו לאחרים והיו בהם עבדים וכו' התם כדמפרש טעמא למאן דלית ליה הוכחה דאם איתא דלא בעי לה אמאי שתיק מעיקרא אבל הכא מה שלא פירש דעתו שברצונו לא היה מבחין המקבל מה היה בדעתו והוו דברים שהיו בלבו מתחלה כאלו פרשום הדברים שבלב דמוכחי נינהו. שטה. אמר רבא לא שאנו אלא דאמר ליה הינן לפניך כלומר שהוא תנאי גמור אבל אמר ליה ויבא אבא ויאכל עמנו מדעתו הוא דאמר ליה כלומר אף על פי שהוא אמר זה בשעת המתנה לא תנאי הוא אלא מדעתו הוא דקאמר ליה כלומר ואם אתה חפץ יבא אבא אי נמי מפייס אני שיבא אבא. ונראה לי דמהכא שמעינן דהאומר לחבירו הרי זה מכור לך או נתון לך ואתה תעשה כך אינו תנאי אלא מדעתך קאמר ליה דכל מי שאינו אומר בלשון תנאי אינו תנאי והמתנה קיימת והשאר אלו רוצה יעשה ואי לא לא וכההוא דאמר להו הבו ליה ארבע מאה זוזי לפלניא ולינסוב ברתאי דאמרינן ארבע מאה זוזי יהבי' ליה ברתיה אי בעי נסיב ואי לא בעי לא נסיב. ואיתא ביום טוב פרק יום טוב שחל להיות ערב שבת. וללישנא בתרא דרבא דאמר אפילו יבא אבא אסור היינו משום דסעודתו מוכחת עליו במה שאמר תנאי גמור קאמר ואף על גב דלא אמרו בלשון תנאי והאי דינא נמי איכא למילף מהכא. ופירוש סעודתו מוכחת עליו פירשו המפרשים כיון שהיא סעודה גדולה היא מוכחת שאינה נותנה לזה אלא בהערמה ולא מתנה גמורה. וגם כן כתב הרמב"ם ז"ל. ואינו מחוור בעיני דאם כן יש לנו לדעת איזו תקרא סעודה גדולה ותיבעי אומדנא ואין לך סעודה גדולה מההוא דאמר הבו לה ארבע מאה זוזי ולינסוב ברתאי ואפילו הכי לא אמרינן מתנתו מוכחת דכי היכי דלינסוב ברתיה קאמר. וכי תימא הכא שאני משום חומרא דנדרים הא ליתא דהא לקמן מדמינן לה לדעלמא והאי טעמא בדוקא קא תנו ליה וכדאמרינן לקמן זימנין אמר ליה משום דסעודתו מוכחת עליו כלומר והוא הדין בעלמא וזימנין אמר ליה הא מני רבי אליעזר היא דאמר ויתור אסור במודר הנאה. אלא נראה לי דהכי פירושו סעודתו שעשה לבנו מוכחת עליו לפי שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה לעשות לנשואי בנו ומפסידה מבנו ונותנה לאחרים. והא דאמר רבא דסעודתו מוכחת עליו נראה לי דדוקא שאמר בשעת המתנה ויבא אבא ויאכל עמנו כלומר סעודתו מוכחת עליו דיבא אבא ויאכל עמנו דקאמר לאו מדעתך קאמר ליה אלא מחמת תנאי גמור ונמצאת שאין מתנתו נגמרת לזה אבל בנותן לו סתם ואחר כך פייס ממנו שיקרא לאביו ושיאכל עמהם מותר דאפילו תאמר שאין כוונתו לתת לזה מתנה אלא מפני שהוא בטוח שיקרא לאביו אם יפייסנו אפילו הכי מותר דמכל מקום מחמת כן נתן לו לזה מתנה גמורה ואלו רצה המקבל אינו קורא לאביו ואפילו הכי תהיה מתנתו קיימת וכיון שכן מותר. ותדע לך שהרי שנינו נותן לאחר משום מתנה והלא מותר בה ולא עוד אלא שחכמים הראו לו את הדרך כיצד הוא יכול לההנות את המודר על ידי אמצעי ואפילו שאין כוונתו של מדיר לתת את שלו לזה האמצעי אלא מפני שלבו בטוח שיתן למודר ואפילו הכי שרי והכא נמי לא שנא ולא אסרו אלא באומר בשעת המתנה לפי שסעודתו מוכחת שזה שאמר מחמת תנאי קאמר. ותמהני על הרמב"ם ז"ל שאסר אפילו אמר לו כן לאחר המתנה והאמת יורה דרכו. הרשב"א ז"ל. |
Nedarim 48a:7 | Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 221:9 | ein mishpat / ner mitsvah | Nedarim | Shulchan Arukh, Yoreh De'ah | Talmud | Halakhah | The recipient said: If they are mine, they are all hereby consecrated to Heaven, i.e., the Temple, and are forbidden to everyone. The son said to him in anger: And did I give you my property so that you should consecrate it to Heaven? He, the recipient, said to him: You gave me your property only so that you and your father would eat and drink and thereby appease each other, and the sin of transgressing the vow would be hung on his, i.e., my, head, as I enabled the transgression. The Sages therefore said: Any gift that is not so absolute so that if the recipient were to consecrate the gift it would be consecrated, is not a gift. In other words, in order for it to be a gift, the recipient must have the ability to consecrate it. | היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחר לשם מתנה והלה מותר בה ואם אין עמהם אחר מניח על הסלע ואומר הרי הוא מופקר לכל מי שירצה והלה נוטל ואוכל במה דברים אמורים בנותן לאחר לשם מתנה בסתם אבל אם אמר לחבירו הסעודה נתונה לך במתנה ויבא פלוני שהוא אסור בהנייתי ויאכל עמכם בסעודה הרי זה אסור ולא עוד אלא אפי' נותן לו סתם וחזר ואמר לו רצונך שיבא פלוני ויאכל עמכם אם הוכיח סופו על תחלתו שלא נתן לו אלא על מנת שיבא פלוני ויאכל אסור כגון שהיתה סעודה גדולה והוא רוצה שיבא אביו או רבו וכיוצא בהם שהם אסורים בהנייתו לאכול מסעודתו שהרי סעודתו מוכחת עליו שלא גמר להקנות וכן כל כיוצא בזה: |
Nedarim 48a:7 | Steinsaltz on Nedarim 48a:7 | commentary | Nedarim | Steinsaltz on Nedarim | Talmud | Talmud | The recipient said: If they are mine, they are all hereby consecrated to Heaven, i.e., the Temple, and are forbidden to everyone. The son said to him in anger: And did I give you my property so that you should consecrate it to Heaven? He, the recipient, said to him: You gave me your property only so that you and your father would eat and drink and thereby appease each other, and the sin of transgressing the vow would be hung on his, i.e., my, head, as I enabled the transgression. The Sages therefore said: Any gift that is not so absolute so that if the recipient were to consecrate the gift it would be consecrated, is not a gift. In other words, in order for it to be a gift, the recipient must have the ability to consecrate it. | אמר המקבל: אם שלי הם — הרי הם מוקדשין כולם לשמים (לבית המקדש). אמר לו הנותן בכעס: וכי נתתי לך את שלי שתקדישם לשמים?! אמר לו: נתת לי את שלך אלא כדי שתהא אתה ואביך אוכלין ושותין ומתרצין זה לזה בתוך כך, ויהא עון של הנדרים תלוי בראשו של זה שהסכים וגרם לכך שיעברו על הנדר, כלומר, בראשי. בעקבות אותו מעשה אמרו חכמים בענין זה: כל מתנה שאינה עם הסכמה פנימית של הנותן עד כדי שאם הקדישה המקבל תהא מקודשת — אינה מתנה. |
Nedarim 48a:7 | Tosafot on Sukkah 41b:8:1 | null | Nedarim | Tosafot on Sukkah | Talmud | Talmud | The recipient said: If they are mine, they are all hereby consecrated to Heaven, i.e., the Temple, and are forbidden to everyone. The son said to him in anger: And did I give you my property so that you should consecrate it to Heaven? He, the recipient, said to him: You gave me your property only so that you and your father would eat and drink and thereby appease each other, and the sin of transgressing the vow would be hung on his, i.e., my, head, as I enabled the transgression. The Sages therefore said: Any gift that is not so absolute so that if the recipient were to consecrate the gift it would be consecrated, is not a gift. In other words, in order for it to be a gift, the recipient must have the ability to consecrate it. | הילך אתרוג זה במתנה על מנת שתחזירהו לי. בשום מקום אין מדקדק הש"ס בלשונו להקדים תנאי למעשה ותנאי כפול והן קודם ללאו אע"ג דבהכי מיירי אלא שמקצר לשונו לפי שלא על חידוש זה בא להשמיענו ולא דמי לתנאי ומעשה בדבר אחד דהיינו כששניהם סותרים זה את זה כי ההיא דעל מנת שתחזיר לי את הנייר בפרק מי שאחזו (גיטין דף עה. ושם) וא"ת כיון דאמר ע"מ שתחזירו לי א"כ אם הקדישו אינו מקודש כדמוכח בסוף יש נוחלין (ב"ב דף קלז:) גבי שור זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי דכיון דקאמר לי מידי דחזי לי קאמר וא"כ היאך יצא והא אנן תנן בנדרים פרק השותפין (נדרים דף מח.) גבי מתנה דבית חורון דכל מתנה שאינה שאם הקדישה לא תהא מקודשת לא שמיה מתנה וי"ל דה"נ הוי בידו להקדיש להיות קדוש כל זמן שהוא בידו עד שיחזיר ועוד דהתם נמי לא בהקדש תלוי טעם המתנה כדמוכח בנדרים ירושלמי דאמר עלה רבי ירמיה רבי יהודה בעי מעתה מתנה אין אדם נותן מתנה לחבירו ע"מ שלא יקדשנה לשמים ומשני מתני' כל מתנה שהיא כמתנת בית חורון שהיתה בערמה שאם הקדישה אינה מוקדשת אינה מתנה כלומר שלא נתנה לו שיהנה המקבל שום הנאה שבעולם אלא שיהא מותר לאביו של נותן זה ודאי הערמה בעלמא ולא שמיה מתנה שהרי לא זכה בה לענין עצמו לשום דבר וא"כ מה הקנה לו אבל הכא דמזכה ליה שיהנה בו שמיה מתנה ולא הזכיר שם הקדש אלא משום שעל הקדש היה מעשה ולשון כל מתנה שאינה וכו' מוכיח כן דמשמע שאינה מתנה לשום דבר גם סעודתו היתה מוכחת עליו שלא היה דעתו ליתן כלל לענין שום דבר רק שיבא אביו ויאכל כמו שמפרש שם בגמרא או משום דויתור אסור במודר הנאה אבל בעלמא מתנה היא אע"פ שאין יכול להקדישה כדתנן פרק בתרא דנדרים (דף פח.) שנותן לבתו מה שנושאת ונותנת לפיה ובפ"ק דקדושין (דף כג: ושם) שנותן לעבד ע"מ שיצא בו לחירות: |
Nedarim 48a:7 | Rashba on Kiddushin 6b:4 | null | Nedarim | Rashba on Kiddushin | Talmud | Talmud | The recipient said: If they are mine, they are all hereby consecrated to Heaven, i.e., the Temple, and are forbidden to everyone. The son said to him in anger: And did I give you my property so that you should consecrate it to Heaven? He, the recipient, said to him: You gave me your property only so that you and your father would eat and drink and thereby appease each other, and the sin of transgressing the vow would be hung on his, i.e., my, head, as I enabled the transgression. The Sages therefore said: Any gift that is not so absolute so that if the recipient were to consecrate the gift it would be consecrated, is not a gift. In other words, in order for it to be a gift, the recipient must have the ability to consecrate it. | אלא אמר רב אשי בכולהו קני לבר מאשה גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין. כך היא הגירסא הנכונה. ולמקצת ספרים דגרסי לפי שאין אשה נקנית בחליפין, אפשר לפרש דאע"ג דהני לאו חליפין נינהו, מכל מקום כעין חליפין נינהו, דהא לית לה הנאה לאיתתא במתנה זו כעין חליפין, וכל שאין לה הנאה, אינה מתקדשת בו, דלא מקניא ביה נפשה, ואע"ג דאפשר דמתהניא ביה בשוה פרוטה בין נתינה לחזרה, מכל מקום איהי לאו בהנאה זו מקדשה אלא בגופו של מנה, ומנה נתן לחזקה, דאי לא מחזירתו לא מקדשא, וכי מהדר ליה במאי מקדשא ומשום דחליפין ממעטין ממנינא דמתניתין, תלי האי דלא תניא בחליפין דתניא. וקשיא לי אפילו לגירסא ראשונה דכיון דגזרינן באשה כדי שלא יאמרו אשה נקנית בחליפין, ובפדיון הבן חמשת שקלים כתיב (במדבר יח, טז) וחליפין לאו מדין כסף נינהו כדכתבינן לעיל בריש פרקין (קידושין ג, א ד"ה למעוטי) מדאיתנהו בפחות שמוה פרוטה. ויש לומר דלאו למימרא דחליפין איתנהו בפדיון הבן, אלא דבאשה גזרינן משום חומר עריות, אבל בפדיון הבן דליכא אלא עשה לא גזרינן. והא דאמרינן דבכולהו קני, קשיא ליה לראב"ד דהא תנן (נדרים מח, א) גבי מעשה דבית חורון כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה, ותירץ דמתנה על מנת להחזיר נמי אי מקדיש לההוא זכותא דאית ליה בגויה קדיש, כגון אתרוג על מנת לצאת בו ולהחזירו. אי מקדיש לזכותיה יהיב מרא קמא להקדש שכר נטילתו ושקיל ליה, דמאי דאקני ליה בגויה אקדיש ליה, וזה אינו מחוור כלל. והרמב"ן נר"ו כתב דלא אמרו שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה אלא במתנת הערמה כמתנת בית חורין וכדאמרינן בנדרים (מח, ב) ורב נחמן אמר קנין על מנת להקנות הוא, אמר ליה רבא לרב נחמן והא מתנת בת חורין דקני על מנת להקנות הוא ולא קנה, זימנין אמר ליה משום דסעודתו מוכחת עליו, וזמנין אמר ליה ר' אליעזר הוא דאמר ויתור אסור במודר הנאה, ושמעת מינה דלא אמרו אינה מתנה אלא במקום שמראין הדברים שהיא הערמה כגון התם דסעודתו מוכחת עלה, אי נמי דוקא במודר הנאה. ואיכא נמי מאן דאמר התם בגמרא דדוקא בשאמר אינן לפניך אלא שיבא אבא ויאכל עמנו בסעודה, שכך סתם משנתנו שנויה שם, אבל לא אמר ליה הכי אפילו במודר הנאה מותר. ובירושלמי (נדרים פ"ה, ה"ו) נמי מפורש בלשון הזה ר' ירמיה בעי מעתה אין אדם נותן מתנה לחבירו על מנת שלא יקדישנה לשמים. כיני מתניתין כל מתנה שהיא כמתנת בית חורין שהיתה בהערמה שאינה (מקודשת) שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה. |
Nedarim 48a:7 | Teshuvot HaRosh 35:2:2 | null | Nedarim | Teshuvot HaRosh | Talmud | Responsa | The recipient said: If they are mine, they are all hereby consecrated to Heaven, i.e., the Temple, and are forbidden to everyone. The son said to him in anger: And did I give you my property so that you should consecrate it to Heaven? He, the recipient, said to him: You gave me your property only so that you and your father would eat and drink and thereby appease each other, and the sin of transgressing the vow would be hung on his, i.e., my, head, as I enabled the transgression. The Sages therefore said: Any gift that is not so absolute so that if the recipient were to consecrate the gift it would be consecrated, is not a gift. In other words, in order for it to be a gift, the recipient must have the ability to consecrate it. | אלה דברי ה"ר אביגדור כהן צדק ז"ל השואל פרה מחברו לשלשים יום ונתן לו המשאיל רשות להשאילה כל ימי שאלתה למי שירצה והלך וקדש בה את האשה מקודשת בד"א שאמר לה התקדשי לי בהנאת שימושה דבדידיה קא מקדשה דאע"ג שאין גופה של פרה קנויה לו הנאת שימושה מיהו עד שלשים יום הוא שלו ואותה הנאה נתן לה לשם קידושין ודמי למקדש בהנאת מלוה דמרויח לה זימנא דמקודשת אף על גב דמלוה גופה לא מיקניא לה קידושין בכל הנאת שוה פרוטה תליא מילתא דהא בעינן עד שיתן הוא ואמר הוא וזימנין דמיקדשא אפילו כי יהבא ליה כגון באדם חשוב דמקבלתו היא נהנית הנאה של שוה פרוטה ובלבד שיאמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת קבלתי ממך הילכך החפץ שנותן לה בשעת קידושין אפילו אין לו בו קנין הגוף אלא קנין פירות וקיי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אם אמר לה התקדשי לי בקנין פירי שיש לי בחפץ זה מקודשת וה"ה קדשה בטבעת שאולה לו ל' יום ואמר לה התקדשי לי בהנאת שימושי אם יש בהנאת קישוטיה שוה פרוטה מקודשת אף על גב דאסיקנא דקידושין ע"מ להחזיר אינן קידושין טעמא דמילתא משום דדמי לחליפין דאורחיה למהדר אבל הכא כי מיקדשא ליה לאו במידי דהוה הדר אלא בהנאת שמושה הנשאר בידה ואין סופה לחזור לעולם אבל אם אמר לה התקדשי לי בגופה של פרה אינה מקודשת דאינו יכול לקדש בדבר שאינו שלו וגרע מקידושין על מנת להחזיר דהכא אין פרה קנויה לו אפילו לשעה וה"ה בטבעת שאולה אם אמר לה התקדשי לי בגופה של טבעת שאולה אינה מקודשת דהא קיי"ל שאולה אינה מקודשת ולא קניא פי' לא חשיב למהוי כקנין הגוף אבל קנין פירות מיהא הוי ומהניא שאלה למהוי חצרו לענין גט ומציאה ואם זרק לה בעלה גט בחצר השאולה לה הרי זו מגורשת וכן אם היה דבר של הפקר בחצר שאולה לה קנתה דחשיב חצרה לזכות לה ואותה ששנינו (סוכה מ"א) אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב ראשון בלולבו של חברו אף ע"ג דיהיב ליה בפי' הנאת שימושו דהיינו נטילתו לצאת בו לא נפיק ביה עד דמיקניא ליה קניית הגוף לשעה לכל הפחות התם היינו טעמא דכתיב לכם משלכם דקנין הגוף משמע ולא סגי בהנאת שימוש לחוד ואם תאמר והלא מתנה על מנת להחזיר קנין פירות בעלמא קרי ליה בפרק יש נוחלין (קל"ז) ונפיק ביה י"ל להכי קרי ליה קנין פירות שאינו יכול לאכלו אבל מיהו קנין הגוף לשעה מיקרי ובהכי סגי דולקחתם לכם משלכם משעת לקיחה קפיד רחמנא שיהא משלו והא איכא והכי מסיק התם בהדיא דאפילו מאן דפליג במכירה ואכילה למיפק כ"ע לא פליגי דנפיק ומיניה ילפינן לכל מילי ואפילו לקידושין דאורייתא דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה דעדיף משואל דאם נאנס קודם חזרה פטור אלמא מתנה היא אף על פי שעומד לחזרה דכל כמה דלא אהדריה חשוב ממוניה גם בזה יפה כחו דשואל אינו רשאי להשאיל בלא רשות בעלים וזה יכול להשאיל וליתן לאחר בלא רשות בעלים על מנת להחזיר וגם יכול להקדיש דאי משום דמיבעי' ליה לקיומיה תנאיה מצי פריק ליה ומקיים תנאיה וההיא דפרק יש נוחלין (קל"ז) שור זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי מידי דחזי ליה קאמר התם מיירי בהקדישו והחזירו בלא פדיון והשתא אתי שפיר דלא תיקשי ממתנת בית חורון (נדרים מ"ח) דתנינן עלה כל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה דמתנה ע"מ להחזיר ודאי יכול להקדיש וכי היכי דדרשינן לכם משעת לקיחה משעת מתנה על מנת להחזיר ודאי יכול להקדיש וכי הוה דרשינן לכם משעת לקיחה להכשיר מתנה ע"מ להחזיר הכי נמי דרשינן ליה לרבות השותפין דכל היכא דכתיב לכם בין יחידים בין רבים במשמע כדאיתא (בפ' כל שעה) [יומא יא] בית השותפין מטמא בנגעים ופריך פשיטא ומהדר מהו דתימא ובא אשר לו הבית לו ולא להם משמע אי הוה כתיב להם שותפין בכלל ה"ה לכם דכתיב אף שותפים במשמע והכי מילי שותפין שלקחוה לשם מצוה דהא בלקיחה דמצוה הכתוב מדבר ועלה קאי לכם אבל לקיחתו לסחור לחודיה לא מיקרי לכם אא"כ יכול לאכלו כדאמרינן בפרק יש נוחלין (קל"ז) ואם אינו יכול לאכלו אינו יוצא בו דבעיא שיהא כולו שלו והא ליכא כי החצי הוא של חברו ואי משום לכם דמשמע אף שותפין הא אוקימנא בשותפין שלקחו למצוה ומתנה על מנת להחזיר כיון דקנה הגוף לשעה אף על פי שאינו יכול לאכלה ואי משום לקיומיה ליה תנאיה יחזיר לו דמיו ועד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי שמעון בן גמליאל (גיטין ע"ד) אלא באומר הרי זה גיטך על מנת שתתני לי אצטליתי ואבדה לו אצטליתו אינה מגורשת אפילו נתנה לו דמיה דהתם קא מכוין לצערה הילכך אצטליתו דוקא קאמר לה אבל בעלמא אפילו רבנן מודו דחזרת דמים שמה חזרה וההיא דשור זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו והקדישו ולא הוי חזרה שלא החזיר לו כלום לא שור ולא דמיו דשור כיון דלא חזי ליה כמאן דליתיה דמי ואם תאמר משכון שמשכנו בשעת הלואתו דקנייה ליה מלוה רק לענין גניבה ואבדה ולא לענין אונסין ואם קדש בו את האשה מקודשת מה בין זה לטבעת שאולה דשואל חייב באונסין ולא מצי מקדש בה ויש לומר דלא דמי דשואל כי אוקמיה רחמנא ברשותיה לענין אונס אבל לענין למקניא ברשותיה דמרא קאי דלחובתו בלבד קאי ברשותו להתחייב באונסין מידי דהוה אגזלן יכול לזכות בו להיות שלו להקדישו לחברו וליתנו במתנה לא קנוי ליה כלל דבמאי ליקני אבל משכון אף על גב דלענין אונס לא קאי ברשותיה מיהו כיון שהלוהו עליו ומסרו לו על מלוה זו זכו לו מעותיו להיות שלו דדבר תורה מעות קונות אלא שעומד לחזרה וכי יהיב ליה זוזי הדר שקיל ליה מיניה אי נמי מצי למימר קדשה במשכון מקודשת ומוקי לה במשכון דאחרים דהרהינו אצלו ואמר לו מעכשיו ואפילו לרבא דאמר בעל חוב מכאן ולהבא גובה בהא מודה דהוי כמשכנו שלא בשעת הלואתו כדאיתא בפרק כל שעה (ל"א) ובענין מתנה על מנת להחזיר קבלתי ממורי מאישפירא דדוקא קידושין דמטא ליד האשה על מנת להחזיר לא הוו קידושין דדמי לחליפין אבל אם המקדש השאיל טבעת על מנת להחזיר והלך וקדש בו אשה סתם מקודשת דכל האומר על מנת כאלו אומר מעכשיו דמי והויא מתנה וכי יהיב איהו לאו על מנת להחזיר יהיב לה ולא דמי לחליפין אף על גב דצריכה להחזיר כדי לקיים תנאו יחזור ויקנה ממנה ויחזור ויקיים תנאיה ועוד היה אומר מורי ז"ל דאם נתנה האשה החפץ לאיש על מנת להחזיר עד שלשים יום וקדשה בחפץ זה תוך שלשים יום הרי זו מקודשת ומוחזר ואפילו לא אמרה על מנת שתחזירהו מידי דחזי ליה הוא ועל דרך זו מצאנו שהאשה מתקדשת לפעמים בפרה דידה ונראה דהמקדש סתם בטבעת שאולה כדמפרש בגופה דמי שהרי האשה סבורה שתשאר הטבעת בידה לגמרי ולדעת כן נתקדשה לו וההיא דתוספתא דתני המקדש בפקדון מקודשת מיירי בפקדון שהרשוהו בעליו לשמש בו וקדשה בהנאת שמושו או במעות מותרין המופקדין אצלו דמשעה שהפקידם כמו שהלוהו דמידמקדש בטבעת ובפרה שאולה בהנאת שמוש עדיף מהמקדש בתרומה ומעשרות דאיכא למ"ד טובת הנאה אינה ממון ובהנאת שימושו הוא ממון גמור ובחליפין דבעינן כליו של קונה אפשר (דסגי) דקני בסודר שאול דמאי שנא מחליצה דתניא חלצה בסנדל שאינו שלו חליצתה כשרה בתרווייהו נעלו כתיב ואפילו אם תמצא לומר שאני קנין (ר"ל מן החליצה) דמסתבר שצריך לקנות בכלי שלו קידושין לא ילפינן מיניה דהא מטבע ופירי אין נעשין חליפין ואשה מתקדשת בהן כלי שאול נמי אף על פי שאין נעשית חליפין אשה מתקדשת בהנאת שימושו. |
Nedarim 48a:7 | Sefer HaTashbetz, Part III 253:2 | null | Nedarim | Sefer HaTashbetz, Part III | Talmud | Responsa | The recipient said: If they are mine, they are all hereby consecrated to Heaven, i.e., the Temple, and are forbidden to everyone. The son said to him in anger: And did I give you my property so that you should consecrate it to Heaven? He, the recipient, said to him: You gave me your property only so that you and your father would eat and drink and thereby appease each other, and the sin of transgressing the vow would be hung on his, i.e., my, head, as I enabled the transgression. The Sages therefore said: Any gift that is not so absolute so that if the recipient were to consecrate the gift it would be consecrated, is not a gift. In other words, in order for it to be a gift, the recipient must have the ability to consecrate it. | עוד שם על ענין המתנ' הנזכרת למעל'. כל החרדה הזאת שהי' חרד האפטרופוס לא היתה אלא שהי' חושש שהמקבל המתנ' יזיקנו במתנ' הנעשית בגופן שלהם ע"י האומו' וכיון שנשבע מקבל המתנ' שבוע' חמורה שאין בידו שטר עולה בערכאותיהם נסתלקה החרדה ונאמן הוא בשבועתו דמלתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי אינשי ולא חציף כולי האי לישבע שאינה בידו ויוציאנה אח"כ שאם היתה לו מתנה בגופן שלהם והיא בטלה בדיננו כיון שאין בה כתבו בשוקא וחתמוה בברא אפילו עשאה גדול הי' מן הדין לכופו לבטלה כדין מי שיש בביתו דבר המזיק כגון כלב רע וכיוצא בזה שמנדין אותו עד שיסלק הזיקו וכן אם היתה לו מתנה בערכאו' ויכול לתבוע בה והיא בטלה בדיננו הרי הוא דבר מזיק אבל א"צ לכל זה אחר שנשבע וכיון שהאפטרופוס בטוח מהערכאו' אין לו לחוש על מתנה שנעשית בעידי ישראל לפי שהיא בטלה מעיקרא וכחרס הנשבר היא חשובה שלא קיימו חז"ל (ב"ב קנ"ו ע"א) מתנ' פחות מבן כ' אלא משום אומדן דעתא שמפני הנאה שהגיעה לידו נתן לו אותה מתנה ואומדן דעת הוא שלא יתן אדם כל נכסיו מפני הנא' מועטת ושכר שיחה נאה שהרי הוא מודה שלא ההנהו בממון אלא בהדרכה ובהישרה ובעצה ואם מפני הנא' זו נתן כל נכסיו שטות' יתירתא היא ורב נחמן בטל מכירה שמן הדין הית' קיימת מפני שטות' יתירת' דחזא בי' דהוה משחרר עבדיה ואי זו שטות יותר גדולה ממי שנותן אשר הורישו ה' וישאר עני מחזר על הפתחים מפני שכר שיחה נאה ואפילו נתן לו הנאת ממון זה לא קיימו חכמים והאו' זה הוא שוטה יותר מנותן המתנ' וכבר כ' הראב"ד ז"ל שפחות מבן כ' שנתן כל נכסיו מתנתו בטל' וכ"כ העטור שאפי' הגדול שנתן נכסיו יכול לטעון קודם שהגיעה ליד המקבל טענות המבטלו' המתנ' כגון מתנה טמירת' וכיוצא בזה ולפ"ז אפי' הי' זה גדול כיון שלא הגיעה המתנ' ליד המקבל יכול לטעון לא נתתי לך נכסי ע"מ לקבלם ודבר זה פשוט הוא וא"צ להרבו' ראיו' ע"ז והוא כמ"ש הפילוסופים מושכל ראשון שא"צ מופת שאין בכל העולם חכם אפילו פתי וסכל שלא יכיר שמתנ' זו היא בטלה מעיקרא. ועוד שלא ראינו שהישירו והדריכו אבל נתן לו עצה נבערה לו' כי אביו צוהו לפני מותו לתת לאמו תוספת וצדא"ק שלא כדין והדברים הם שקר מפי עדים נכונים שלא הד"מ ואיך נאמר כי הוא הדריכו בעצה והיא נבער' להפסידו ממונו לתתו לאמו שלא כדין ואפילו מתנה מועטת היה ראוי לבטלה לפי שזה אע"פ שהגיעה לכלל שנים. וחזקה שאין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול זהו אם העדים בקיאי' בהלכה בשיעור השערות אם הגיע כדי לכוף ראשן לעיקרן ואם יש בהם גומות שלא היו שם לפני הפרק שלא יהיו שומא וכל אלו הדברי' לא נמסרו אלא לבקיאים בהלכ' ומועטין הם החכמי' היודעי' זה ואיך תקובל בזה עדות עדים שאינן בקיאין בהלכ' וכל אלו הם חששות להעמיד ממון על חזקתו ולפי מה שהוא מודה שלא קבל מתנה זו ע"מ שתהי' שלו אלא כדי להציל עשוק מיד עושקו א"כ בטל' היא מעיקרא ודומה זה למי שנותן כל נכסיו לבנו ולאשתו שלא עשאם אלא אפטרופא וזה מאומדן דעתא ובנדון הזה אין אנו צריכין לאומדן דעתא שהרי הוא מודה שלא קבל אלא כדי שיהי' אפטרופוס והיא בטלה ואם הנותן אינו רוצה שיהי' אפטרופוס שלא נסתלק כחו האפטרופוס הזאת ואפי' נשבע שלא יסלקנו יכול להשאל על שבועתו ואפי' קבל זה בקנין הוא קנין דברים ואינו כלום וכבר אחז"ל (נדרים מ"ח ע"א) כל מתנה שאינ' שאם הקדישה (אינה) [תהא] מוקדשת אינ' מתנ' וכבר הודה שלא נתן לו כל נכסיו להקדישם אלא כדי שיוציאם מיד האפטרופוס להציל מיד עושקו ולהחזיר' לו וזה אינו רוצ' שיטרח בשבילו כי האפטרפוס קבל עליו ד"ת ומה לו להתעבר על ריב לא לו זה או' לו מה שאומרין לצרעה לא מדובשיך ולא מעוקציך וכן זה או' לו איני רוצ' השתדלותך להוציא הממון מיד האפטרופוס ולא שתתנם לאחרי' שאמרת שתתן אותם למקום הראוי ומי יותר ראוי ממני לא ארצה ליטלם אלא מיד מי שמסרם אביו אליו וכיון שנתברר שהמתנ' היא בטל' מדין מתנה וגם מדין הרשאה ואפטרופסות א"כ הרי הוא שטר אמנה שאסור להשהותו ואם המקבל הוא מהכשירים ראוי לו לקרעו ולא יעבור על לאו של דברי קבלה דואל תשכן באהליך עולה. העול' מכל זה שהיורש הזה או מורשה שלו יכול לתבוע ממון מורישו מן האפטרופוס ומקבל המתנ' אין לו דין ודברים בזה מן הדין וכל בי דינא דמזקיק לי' לקיים מתנתו לאו דיינא הוא. |
Nedarim 48a:7 | Teshuvot Maharam, Prague Edition 981:2 | null | Nedarim | Teshuvot Maharam, Prague Edition | Talmud | Responsa | The recipient said: If they are mine, they are all hereby consecrated to Heaven, i.e., the Temple, and are forbidden to everyone. The son said to him in anger: And did I give you my property so that you should consecrate it to Heaven? He, the recipient, said to him: You gave me your property only so that you and your father would eat and drink and thereby appease each other, and the sin of transgressing the vow would be hung on his, i.e., my, head, as I enabled the transgression. The Sages therefore said: Any gift that is not so absolute so that if the recipient were to consecrate the gift it would be consecrated, is not a gift. In other words, in order for it to be a gift, the recipient must have the ability to consecrate it. | תשובה: מורי הר' משה ותורתו אמת אבל בזו אין אני מודה לו דודאי אי מעלמא ירש ר' אליעזר בקבר לזה יקרא ראוי אבל הכא שהמעות הללו הוא זיכם אותו לבתו ע"מ שלא יתנו לה אלא בעת נישואיה וע"מ שאם תמות קודם שיחזירם לו אגלאי מלתא למפרע שמעולם לא יצאו מרשותו ול"ד להאומר [לחבירו] אתרוג זה נתון לך במתנה על [מנת] שתחזירהו לי דקיי"ל דע"מ [להחזיר] שמי' מתנה (סוכה מ"א ע"ב) דשאני התם דיהבי לי' לפי שעה לצאת בו וכיון דיהבי' למקצת הוי מתנה ואף אם הקדיש מקודשת לענין שהנהנה ממנו קודם שהגיע זמן חזרתו חייב קרבן מעילה אבל בדין זה שלא הי' לה כח לבת במעות הללו לשום דבר קקודם נישואיה אפי' לקח מהם רצועה לסנדלה ואי הוי מקדשא להו לא קדישי כלל ודמי' [למתנת] בית חורין [שאמרו] חכמי' (נדרים מ"ח ע"א) כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנ וכיון דאינה מתנה הרי לא יצאו מרשותו ואשה גובה פורנא מהם דהני זוזי מתו תלי וקיימו אי הויא מטי הבת לנישואי' הוי' זכיא בהו ואי לא [לא] זכי' בהו מעולם ודמי לנותן מעות ביד שליש ואמר אם יעשה לי פלוני צנאי זה תן לו אלו המעות ואם לא קיים תנאו דבר פשוט הוא שלא זכה במעות הללו מעולם ה"נ כיון דמתה קודם נישואי' ודאי לא זכתה בהו למידי ואין כאן מתנה ואין זה ראוי אלא מוחזק למפרע והאשה [תגבה] את כתו' מן הקרן והריוח שעלה בחיי בעלה ולא בריוח שעלה לאחר מותו דאין האשה גובה כתובתה מן השבח כדתניא פ' יש בכור (בכורות נ"ב ע"א) ושלום מאיר ב"ר ברוך ז"ל. |
Nedarim 48a:7 | Teshuvot Maharam, Lemberg Edition 504:1 | null | Nedarim | Teshuvot Maharam, Lemberg Edition | Talmud | Responsa | The recipient said: If they are mine, they are all hereby consecrated to Heaven, i.e., the Temple, and are forbidden to everyone. The son said to him in anger: And did I give you my property so that you should consecrate it to Heaven? He, the recipient, said to him: You gave me your property only so that you and your father would eat and drink and thereby appease each other, and the sin of transgressing the vow would be hung on his, i.e., my, head, as I enabled the transgression. The Sages therefore said: Any gift that is not so absolute so that if the recipient were to consecrate the gift it would be consecrated, is not a gift. In other words, in order for it to be a gift, the recipient must have the ability to consecrate it. | בהא כל אפייא שוין דהמקדש בטבעת שאולה דאינה מקודשת ולא מיבעיא דאם שאלה בסתם שאינה מקודשת דכשנותנו לאשה הרי גוזל את חברו המשאיל ואמרינן (קידושין ד' נ"ב.) קידשה בגזל ובחמס דאחרים אינה מקודשת ואפי' אי שדיך ואע"ג דאיכא למידחי דה"מ שהאשה יודעה והכירה שהיא גזולה כההיא פלוגתא דרב ושמואל פ"ק דב"מ (ד' ט"ו:) היכר בה שאינו שלו אפי' מעות אין לו והילכך היכא דקידשה בגזל שהכירה האשה שהיא גזולה מאחר דבעי למיהדר בלא דמי לא סמכא דעתה ואפי' לרב דאמר הכיר בה שאינו שלו מעות יש לו היינו פי' מן הגזלן אבל לנגזל צריך להחזיר בחנם הילכך האי איתתא דמיקדשה דידעה והכירה בטבעת ב צ"ל שהיא גזולה כו'. גזילה מאחר כ"ע בעו למיהדר חנם לא סמכא דעתה הלכך אינה מקודשת אבל בנדון זה דלא הכירה המתקדשת שהיא שאולה מצינן למימר דהוי קידושין כדאמר (שם ד' י"ד:) לא הכיר בה שאינו שלו אלא נמצא שאינו שלו בין לרב בין לשמואל מעות יש לו אפי' מן הנגזל כמו יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות (ב"מ ד' ק"א.) ועוד דיש כאן תקנת השוק (ב"ק ד' קט"ו.) ומיהו אפי' לא הכיר בה שהיא שאולה אינה מקודשת דקדושין דמי להקדש דאסר לה כהקדש אכולי עלמא והילכך אינה מקודשת בטבעת שאולה כשם שאינו יכול להקדיש דבר שאינו שלו כך אינו יכול לקדש בה דאמר ר' יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו (קידושין ד' נ"ב.) ולא מיבעי דאם שאולה בסתם אלא אפי' שאלה בפי' לקדש בו את האשה ג צ"ל אינה: דאינה מקודשת דשאלה הדרא בעינא וא"כ לא הוי בידה אלא בתורת משכון ואמר רבא (שם ד' ח'.) התקדש לי במנה והניח לה משכון עליו אינה מקודשת דמנה אין כאן משכון אין כאן ואינו דומה לקידשה במשכון דאחרים דמקודשת (שם:) דהתם מתקדשת בגוף המשכון והיא קנוי ד צ"ל לי'. לה מדר' יצחק והלכך לא דמי להכא. וקל למבין. ועוד דהכא בטבעת שאולה אינה מקודשת דכל מתנה שאינו יכול להקדישה לא שמה מתנה (נדרים ד' מ"ח.) וזאת הטבעת לא הוא ולא היא אין בידם להקדישה וא"כ לאו מתנה היא ונמצא דלא מידי יהיב לה ובמאי מיקדשה. והיכא דלא מיקדשא כי הכא שקידש בטבעת שאולה ה ועי' בהגמ"י בתשובת להל' אישות סי' י"ח י"ט דפליג ע"ז ע"ש. הגר"ב. צריך לחזור ולברך ברכת אירוסין ונשואין ולהכניסה לחופה ו צ"ל דכיון. וכיון דקדושי קמאי לא הוי קידושין נמצא מה שבירך אקב"ו על העריות ור"י נשא ונתן בדבר ופי' על העריות לעשות האשה ערוה לכל בקדושיה וכיון דלא הוי קידושין לא עשאה ערוה ושלא כדין בירך הילכך צריך לחזור ולברך ברכת אירוסין וברכת חתנים נמי צריך לברך דת"ר (כתובות ד' ז':) מברכין ברכת אירוסין בבית האירוסין וברכת חתנים בבית חתנים אבל בבית האירוסין לא וכ"ש הכא דברכת חתנים היא שבח הבורא שעשה שושבינות לאדם הראשון וברכת זיווג וכיון דקידושין אין כאן אין כאן לא זיווג חתנים ולא שושבינות וחופה קמייתא לא חשובה חופה ז צ"ל רחופה. שאינה מסורה לביאה (עי' כתובות ד' נ"ו. ) לא שמה חופה ואע"ג דחופת נדה חשובה היא ח צ"ל היא נמי מיקרי מסורה לביאה כו'. היינו דמסורה לביאה אבל היכא דליכא קידושין לא קיימא כלל לביאה כל מה שכתבתי היינו בטבעת שאולה אבל בנדון זה כאשר הגיד לי מרדכי המקדש שהמשאיל שם לו הטבעת שאם לא יחזירנה לו שיתן לו חצי רביע תחתיה לפי זה נראה שהיא מקודשת דבשעת קידושין הוא נתחייב למשאיל חצי רביע והטבעת קנויה לו והיה יכול להקדישה שאם היה מקדישה היה מתחייב למשאיל שומתו והטבעת קדושה וה"ה שהיה יכול לקדש בו את האשה ומתנה גמורה הויא דיכולה האשה להקדישה הילכך מקודשת וראיה לדבר הביא מוה"ר חיים כדתניא (ב"מ ד' סט:) השם פרה לחבירו ט צ"ל וא"להרי פרתך עשוי' עלי בל' דינר כו'. בלא דינר ואני מעלה לך סלע בחודש הרי זה מותר ואין כאן ריבית לפי שלא עשאה דמים ופריך והא עשאה דמים ומשני לא עשאה דמים מחיים אלא לאחר מיתה י אולי צ"ל אבל אי עשאה מחיים הוי כמאן כו'. והוי כמאן דמסיק זוזי ואסור משום ריבית אלמא כל דבר הנישום לגמרי חשוב כדידיה והרשות בידו לשנותו לכל אשר ירצה הן למוכרו או לתתו במתנה או להקדיש וגדולה מזו אמרינן מי ששמו לו נכסי לוה בהלוואתו אע"ג דשומא הדרא לעולם אפ"ה מצי לאקדושינהו ולמיהבינהו במתנה כדאמר זבנה אורתא יהבה במתנה הני מעיקרא אדעתא דארעא נחית ולא אדעתא דזוזי נחית (שם ד' ל"ה.) כ"ש היכא דלא קיבלה כדי להחזיר הלכך מקודשת אפי' אם לבסוף החזירה הטבעת לא איכפת לן כיון שהקדושין חלו והירא דבר השם יוציא דבר זה לאמיתו ויתבונן בכתבינו ויברר ויפרסם דהמקדש בטבעת כ ליתא בהכ"י וט"ס. שאולה אינה מקודשת ושאני נדון זה ששמאה בדמים דחשיב קנויה לו ויפול בנעימים חבלו וגורלו כחשק שבתי בר' שמואל ג"ן חות"ם: |
Nedarim 48a:7 | Tosafot on Kiddushin 2b:2:1 | null | Nedarim | Tosafot on Kiddushin | Talmud | Talmud | The recipient said: If they are mine, they are all hereby consecrated to Heaven, i.e., the Temple, and are forbidden to everyone. The son said to him in anger: And did I give you my property so that you should consecrate it to Heaven? He, the recipient, said to him: You gave me your property only so that you and your father would eat and drink and thereby appease each other, and the sin of transgressing the vow would be hung on his, i.e., my, head, as I enabled the transgression. The Sages therefore said: Any gift that is not so absolute so that if the recipient were to consecrate the gift it would be consecrated, is not a gift. In other words, in order for it to be a gift, the recipient must have the ability to consecrate it. | דאסר לה אכולי עלמא כהקדש - והרי את מקודשת לי, כלומר להיות לי מקודשת לעולם בשבילי כמו (נדרים מח.) "הרי הן מקודשין לשמיים" להיות לשמיים. ופשטא דמילתא: מקודשת לי, מיוחדת לי, ומזומנת לי. ומיהו: אם היה אומר "טלית זו מקודש לי" אין נראה שיועיל, דגבי אשה במה דמתיחדת להיות לו היא נאסרת לכל, אבל בככר וטלית לא שייך למימר הכי. |
Nedarim 48a:7 | Sefer HaTashbetz, Part III 251:3 | null | Nedarim | Sefer HaTashbetz, Part III | Talmud | Responsa | The recipient said: If they are mine, they are all hereby consecrated to Heaven, i.e., the Temple, and are forbidden to everyone. The son said to him in anger: And did I give you my property so that you should consecrate it to Heaven? He, the recipient, said to him: You gave me your property only so that you and your father would eat and drink and thereby appease each other, and the sin of transgressing the vow would be hung on his, i.e., my, head, as I enabled the transgression. The Sages therefore said: Any gift that is not so absolute so that if the recipient were to consecrate the gift it would be consecrated, is not a gift. In other words, in order for it to be a gift, the recipient must have the ability to consecrate it. | היורש דוד פרג בא לכאן. נע ונד מתהלך מאהל למשכן כי הוא בסכנ' עלוקה מסוכן לאמר הב הב מהכסף המתוכן צריך רחמי נשים רחמניו' מעיסתן ופלכן. ואני ניחר גרוני בקראי ואין קול ואין קשב ואע"ג שאין דינו היום מסור בידי כי כבר גדל ואין לו דין יתום וגם כי נכסיו אינם במקומי ואין מוטל עלי מה שהוא חוץ למקומי אבל מדת רחמנותי תכריחני להוציא מפי מלין במה שהוא מן הדין להעלו' בדיני היתומי'. זה כבר הוא גדול ואין לאפטרופוס להתעסק בנכסיו דאפטרופא לדקנני לא מוקמי' הי' פקח או טפש מאבד נכסיו אין ב"ד זקוקים לו. ואלו הי' שוטה גמור שחייבין ב"ד למנו' לו אפטרופוס הי' הדין נותן שהאפטרופוס אשר מנה אביו עליו ישאר באפטרופסותו עד שישתפה ואין לב"ד למנו' אחר אבל זה אינו שוטה ואם הוא בלתי פקח יטול את שלו ויעשה בו כרצונו. והאפטרופוס טוען כי אם יתן לזה חלקו מן הדין ג"כ חלק הקטון ממנו ימנו ב"ד אפטרופוס עליו ויתן גם חלקו ובטענתו זאת אין ממש יתן לגדול חלקו וחלק הקטן ישאר ברשותו עד שיגדיל ואינו רשאי להסתלק כי כן אמרו בתוס' האפטרופין עד שלא החזיקו בנכסי' רשאין להסתלק משהחזיקו בנכסי' אין רשאין להסתלק וכ' ר"ח ז"ל תוספתא זו בפסק הלכה ונמשכו אחריו כל האחרוני' ז"ל. ואם אומר שרוצה ללכת לעסקיו לארצו' אדום הדין נותן שיש בידו רשות ללכ' לרצונו ככל נפקד שאין מעכבין אותו ללכת לעסקיו מפני הפקדון אשר הפקד אתו כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ז מה' שאלה הי"ב). ואם דעתו ללכת ולחזור יפקוד הנכסים ביד איש נאמן עד שובו ואם דעתו להשתקע במקום אחר ימסור הנכסי' לב"ד והם ימנו אפטרופוס וכל זה הוא בחלק הקטן ובחלק הגדול חייב להחזיר לו את שלו בלי שום עכוב ואם הוא בכור יטול ב' שלישי הנכסי' בכל מה שהי' מוחזק בהם אביו קרקעו' ומטלטלין וסחורו' ואם יש שם שטרי חובו' הוי ראוי וחולקין בהם הבכור והפשוט חלק כחלק. ואם האפטרופוס פרע חובו' ככתובו' ושאר חובו' ישום בחשבון הבכור ב' שלישים ושליש בחלק הקטן כיון שאמרו בגמרא (ב"ב קכ"ד ע"א) יצא עליהם ש"ח הבכור נותן בהם פי שנים ותימה הוא מהרמב"ם ז"ל שהשמיט דין זה אבל אמת הוא. והנה זה היורש נתן כל נכסיו לרבי יוסף ששפורטיש בשטר הנעשה בערכאותיהם ובשטר הנעש' בעדי ישראל והנה ב' השטרו' בטלים הם שטר הנעש' בערכאותיהם הוא בטל מן הדין אפי' הי' הנותן בן דעת כדעת הרמב"ם ז"ל בשטרו' העולים בערכאותיהם ואף לדברי המכשירין כיון שנא נעשית כתקון חז"ל בטלה כמ"ש בגמ' ופירשוהו הראשונים ז"ל בתשובותיהם ושטר מתנה שאין כתוב בו כתבוהו בשוקא וחתמוהו בברא הוא בטל דהוי כמתנה טמירתא וידוע הוא שאין הישמעאלים כותבין כן. ושטר הנעשה בעידי ישראל ג"כ הוא בטל לפי שזה לא הגיע לכ' שנה ומתנתו בטילה כיון שהוא מתנה בכל הנכסי' ולא השאיר לו מהן חיי שעה ולא קיימו חז"ל (ב"ב קנ"ו ע"א) מתנ' של פחו' מעשרים אלא אם עשאה מפני נחת רוח שעשו לו וכדי שיתעסקו בנכסיו להצליחם ומתנה זאת לא נעשי' בשביל זה. ועוד שמתנה זאת לא נעשית אלא כדי. שיתחזק על האפטרופוס בכח מתנה זו לגבו' ממנו נכסיו ודמי למתנת בית חורון (נדרים מ"ח ע"א) שנעשית בהערמה שהיא בטלה כיון שאם הקדישה אינה מוקדש' אינה מתנה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהל' נדרים וידוע שזה לא נתן לו רשות להקדיש נכסיו ע"כ המתנו' הם בטילו' והאפטרופוס אין לו לתת אפי' פרוטה אחת למקבל המתנה ואם יתן יפסיד הכל כי אין לו עסק אלא עם היורש ואם יאמר האפטרופוס ואיך אתן. ליורש והיום או מחר יכפני מקבל המתנ' לתת לו הירוש' מכח המתנ' שנעשית בערכאותיה' ואינו מקבל עליו ד"ת כי כן עשתה האלמנ' שהוציא' ממני מה שהייתי פטור מן הדין באיום מסיר' למלכו' וא"כ איך אתן ליורש כלום הדין עמו בזה על כן הדין בזה הוא לכוף למקבל המתנ' לבטל המתנ' הנעשית בערכאו' בפני הערכאו' ואלו הי' במקום הזה הייתי כופה אותו בכח חרם ונדוי לבטל המתנ' כדי שלא ימצא טענה האפטרופוס לעכב תחת ידו נכסי זה היורש ואם לא יבטל המתנ' האפטרופוס אינו יכול ליתן למקבל המתנ' כלום כי המתנ' הי' בטילה וגם ליורש אין מן הדין לכופו לתת לו כלום כדי שלא יהי' ניזוק ממקבל המתנ' ע"י העכו"ם וא"כ ישארו אלו הנכסי' ביד האפט' עד שיבוא אליהו וזה נזק גדול ליורש מפני עכוב מקבל המתנ' ע"י העכו"ם וא"כ תלקה מדה"ד ע"כ מן הדין רבי יוסף ששפורטיש אם לא. יחזיר המתנ' הוא מזיק שעבוד של זה היורש שאינו יכול לתבוע את שלו מהאפטרופוס והמזיק שעבודו של חבירו חייב לשלם ע"כ נכסי ר' יוסף ששפורטיש הם משועבדי' לזה היורש בכל מה שחייב האפטרופוס ורשאי להוציא את שלו מתחת ידו אפי' ע"י העכו"ם: |
Nedarim 48a:8 | Ran on Nedarim 48a:8:1 | commentary | Nedarim | Ran on Nedarim | Talmud | Talmud | GEMARA: The Gemara asks: Was an incident cited to contradict that which was initially stated in the mishna? The mishna explicitly stated that one may give a gift to another in order to bypass the prohibition of a vow. The Gemara answers: The mishna is incomplete and is teaching like this: And if his ultimate actions prove the nature of his initial intent, i.e., if the prior owner protests that he gave the gift only as a technicality in order to bypass the vow, it is forbidden. And to illustrate this point, there was also an incident in Beit Horon concerning someone whose ultimate protest proved that his initial intent was not to give a true gift. | גמ' ומה תקנתן - שלא יהו אסורין: |
Nedarim 48a:8 | Ran on Nedarim 48a:8:2 | commentary | Nedarim | Ran on Nedarim | Talmud | Talmud | GEMARA: The Gemara asks: Was an incident cited to contradict that which was initially stated in the mishna? The mishna explicitly stated that one may give a gift to another in order to bypass the prohibition of a vow. The Gemara answers: The mishna is incomplete and is teaching like this: And if his ultimate actions prove the nature of his initial intent, i.e., if the prior owner protests that he gave the gift only as a technicality in order to bypass the vow, it is forbidden. And to illustrate this point, there was also an incident in Beit Horon concerning someone whose ultimate protest proved that his initial intent was not to give a true gift. | מעשה לסתור - לא לסתור ממש קאמר דהכא שאני דאמר ליה והינן לפניך אלא הכי פריך כיון דמעיקרא תנא שרי היכי מייתי עובדא דאסור דאורחיה דתנא למיתני מעשה לסיועיה למאי דתנא ברישא: |
Nedarim 48a:8 | Ran on Nedarim 48a:8:3 | commentary | Nedarim | Ran on Nedarim | Talmud | Talmud | GEMARA: The Gemara asks: Was an incident cited to contradict that which was initially stated in the mishna? The mishna explicitly stated that one may give a gift to another in order to bypass the prohibition of a vow. The Gemara answers: The mishna is incomplete and is teaching like this: And if his ultimate actions prove the nature of his initial intent, i.e., if the prior owner protests that he gave the gift only as a technicality in order to bypass the vow, it is forbidden. And to illustrate this point, there was also an incident in Beit Horon concerning someone whose ultimate protest proved that his initial intent was not to give a true gift. | ואם הוכיח סופו על תחלתו - שהוכיח סוף דבריו על תחלתן שאינן אלא הערמה וכגון מתנת בית חורון דאסיק למילתיה ואמר והינן לפניך אבל כל שלא אמר בפירוש אע''פ שהענין מוכיח בעצמו דלא יהיב ליה אלא כי היכי דליתהני מודר אפ''ה הויא מתנה: |
Nedarim 48a:8 | Rashi on Nedarim 48a:8:1 | commentary | Nedarim | Rashi on Nedarim | Talmud | Talmud | GEMARA: The Gemara asks: Was an incident cited to contradict that which was initially stated in the mishna? The mishna explicitly stated that one may give a gift to another in order to bypass the prohibition of a vow. The Gemara answers: The mishna is incomplete and is teaching like this: And if his ultimate actions prove the nature of his initial intent, i.e., if the prior owner protests that he gave the gift only as a technicality in order to bypass the vow, it is forbidden. And to illustrate this point, there was also an incident in Beit Horon concerning someone whose ultimate protest proved that his initial intent was not to give a true gift. | גמ' מעשה לסתור - דברישא קתני המודר הנאה וכו' וקתני תקנתא דמצי למעבד כה"ג והדר תני נעשה וכו' לסתור דבריו הראשונים: |
Nedarim 48a:8 | Rashi on Nedarim 48a:8:2 | commentary | Nedarim | Rashi on Nedarim | Talmud | Talmud | GEMARA: The Gemara asks: Was an incident cited to contradict that which was initially stated in the mishna? The mishna explicitly stated that one may give a gift to another in order to bypass the prohibition of a vow. The Gemara answers: The mishna is incomplete and is teaching like this: And if his ultimate actions prove the nature of his initial intent, i.e., if the prior owner protests that he gave the gift only as a technicality in order to bypass the vow, it is forbidden. And to illustrate this point, there was also an incident in Beit Horon concerning someone whose ultimate protest proved that his initial intent was not to give a true gift. | חסורי מחסרא והכי קתני - במתניתין המודר הנאה וכו': |
Subsets and Splits
No community queries yet
The top public SQL queries from the community will appear here once available.